נערה - שחקנית

נחמדה הדרך בה מביט איש הכרך הגדול בנערה הפרובינציאלית הטיפוסית...אבל כנערה כזו ( לשעבר ) שהגיעה מהפרובינציה לתל אביב של אז ,שהיתה מרכז העניינים בשנות השמונים, בכל מובן שהוא, רציתי להאיר גם את הצד ״שלנו ״ בנות המקומות הלא חשובים. ח ח

ובכן, מטרת רוב הנודדים למרכז היא לא להתגלות או להתפרסם ,אפילו לא מטרת היפות והמוכשרות.או היפים והמוכשרים. הם פשוט רוצים קצת אתנחתא מהעיר הקטנה או הכפר בה חיו את רוב שנותם והגבולות שנהיו קצת צפופים ולא נוחים. הם רוצים להתערבב עם אחרים,לרוב עם פרובינציאלים כמותם שהגיעו ממקומות אחרים, או לראות את פלאי העיר הגדולה, ששם התקציבים בלתי מוגבלים ולא חוסכים בזיקוקים ביום העצמאות, וגם כן ,לחוש באווירה המיוחדת הזו שכל המי ומי מסתובבים שם. אני לדוגמא באותם הימים, יצא לי להיפגש עם סלב ברחוב. ממרום גובהי כולל עקבים, חלפתי על פניו של דובי גל . אז הלכתי עם מכנסיים קצרצרים, והוא הביט על רגלי הארוכות שנחשבו יפות ,ואני במפורסם שיצא לי לראות רק מבעד למסך הקטן. זו היתה חוויה איך לומר קצת מצחיקה אבל בכל זאת משהו שאפשר לחוות רק בעיר הגדולה. אני צוחקת,היה הרבה מעבר לזה , למדתי בעיר, קיבלתי עבודה מעולה וגם היה לי חבר . אבל מעולם לא יכולתי ממש להתחבר למה שהעיר הגדולה הציעה, לא לבלינות הריקנית מבחינתי ובוודאי לא להצעות של צלמים לצלם אותי או משהו אחר בסגנון. חזרתי לגור במקום לא חשוב אחר, ומדי פעם כשבא לי לחוש את אווירת העיר שכול הפרובינציאלים אוהבים להצטופף זה עם זה ,בתוכה, אני יושבת בבית קפה הכי פלצני או הכי טבעוני או הכי סתמי, סתם כדי שיהיה לי מה לספר כשאחזור למקום השקט הרגוע עם נוף משגע שאנשים רגילים חיים בו. 

לסממית

   גם אני הגעתי לתל אביב מ"לא חשוב" שאף אחד לא ידע היכן זה... היו לי לא מעט חברים והדירה השכורה היתה מקום מפגש לעיתונאי פופ ויוצאי להקות צבאיות - חלקם מפורסמים יותר (עד היום) וחלקם פחות.למדתי איך עובד התיאטרון המסחרי והאמרגנים (משרדי ההפקות של פעם) הכרתי ידוענים (לא את התדמית אלא את האמת...) ראיתי את מרסל מ''כסית'' מנקה את הקפה בשלש לפנות בוקר... יכול לכתוב ספר על התקופה...באה מלחמת יום כיפור וטרפה לי את הקלפים והתוכניות שבדרך - חצי שנה מילואים זה לא טוב לקריירה...התאוששתי לא רע בשטח אחר- נוסטלגיה זה נחמד אבל אני משתדל תמיד להביט קדימה בצורת חשיבה של  שחמטאי...