זכרונות מאירועי מלחמת יום הכיפורים.
יום כיפור קרב ובא ועימו זכרונות מאירועי הלחימה ברמת הגולן.
מעלה אותם שנית.
באותה המלחמה, חברי אהוד ואנוכי, בחטיבת הצנחנים - חטיבה 317, מגיעים לשדה התעופה במחניים.
השעה קרובה לשתיים בצהריים כשהפקודה ניתנה לעלות למסוקים שהיו כבר מונעים על הקרקע, מוכנים להמראה, מטס של 5 מסוקי יסעור, (מסוקי תובלה הגדולים בצה"ל), עולים באוויר, אל עבר רמת הגולן, שנפלה בימים הראשונים למלחמה בידי הצבא הסורי. המסוקים אמורים לנחות מעבר לקווי האויב.
בזמן הטיסה, מתעורר חשש כבד מטילים סוריים העלולים לרסק אותנו בעודנו בין שמים וארץ... ובעוד רגע קט אנו חולפים מעל הרמה.
הרעשה כבדה של כוחותינו לעבר מוצבי האויב, מחפה על נחיתת המסוקים על אדמת הטרשים של רמת הגולן.
בשחקים מתנהל מחזה שלא ישכח. קרב אוירי בין טייסינו לבין מטוסי הקרב של האויב הסורי. המטוסים חותכים את השמים... צלילות... התחמקויות... נסיקות, יורים טילים וחומקים מטילים רודפים...
חמשת היסעורים נוחתים. אנו נפלטים בסחרור החוצה מן המסוקים, רצים לתפוס מחסה מאחורי כל זיז של סלע הזרועים בשטח, מפני הפצצת מרגמות שהאויב מנחית עלינו. המסוקים ממריאים ומסתלקים מיד... רסיס משונן לוהט נוחת בקרבתי, מבעיר אש בעשב בו הוא פגע. משאיר ריח חריף של מתכת חרוכה באויר... השעות חולפות תחת אש. הכוח שלנו מתחיל לנוע, להתקדם בתנועה מתמדת, כובשים כיפה בצורה, ועוד כיפה. אט, אט משתלטים על התעלות והבונקרים של האויב.
יורד הליל, הכוח שלנו ממשיך להתקדם בחשכה, עמוק בתוך שטח האויב. אחרי שעות קשות של לחימה, הושג היעד, כיבוש הרמה בחזרה.
וכגודל החום המחניק של שעות הצהריים שהיכה בנו, כעת צינת הלילה תוקפת אותנו, בכל עוזה, עם כל עצירה מתנועה, שעצרנו.
עם שחר, חברי אהוד, ליחידה ואני, מחופרים באחת התעלות במתחם הסורי. הקור חודר לעצמות. בחפירה לרגלי, מונח שינל, מעיל צבאי סורי, כבד, מטונף, אני מתעטף בו, הגנה מפני הקור העז...
עוד ימים של לחימה, וטיפטוף ירי בלתי פוסק, של יחידות אויב שנותרו מכותרות על ידי כוחותינו, ומנסות בלילות, לחמוק בחסות החשיכה. חלקן נופלות בשבי. בכליהם מוצאים דיסקיות, תמונות וחפצים של חיילנו שנפלו ביום הראשון למלחמה בשבי, ונטבחו על ידי שוביהם החיילים הסורים.
שבועיים אחרי, בשוך הקרבות, חברי ואני יוצאים ללא פגע מן המערכה.
כוח הצנחנים מוחלף בכוח שריון, האמור לבסס אחיזתנו ברמת הגולן. 'העיניים של המדינה', כמו שכינו אותה אז.
אני חוזר בטיסה למחניים. איתי במסוק, חיילים סורים שבויים כפותים. מוציא מימיית המים, משקה... מרגיע, אומר:
"soon you would return home to your family"
אצלך מבפנוכו מצייר את המצב, אני מהחוץ מתארת, יודעת מתוך הסיפורים,אתה מתוך ההתנסות הקשה..
כתיבתך העבירה צמרמורת גם היום במרחק השנים.. רק שלא נחזור לאותם הימים
תודה לשיתוף
סיפור מלחמה שחרוט בזיכרון כפשלה הגדולה של המדינה. מלחמה שתפסה את המדינה עם המכנסיים למטה ועל כך שילמו חיילים רבים בחייהם.
לא עוד. כשמדברים על קיצוצים בתקציב עולים מידי פעם קריאות לקצץ בתקציב הביטחון הגדול. . יש בתוכנו כאלה המאמינים כי אם.....חחחח אין אם. אם לא יהייה ביטחון לא יהיה שלום ואת זה עלינו לזכור למען לא ניתפס שוב עם המכנסיים למטה.
תאור הקרב הוא מוחשי ואפשר לשמוע בדמיון את התפוצצות הפגזים שנוחתים בסביבה. את גיחות המטוסים וקרבות האויר. . .תארת בצורה חיה את אוירת הקרב.
לנו היה יותר מזל. המיגים שהגיחו עם ירי תותחים והספיקו לזרוק פצצה מצאו את עצמם מול מטוס ישראלי שכאילו הגיח מתוך האדמה ובקרב קצר הופל המיג. הם הגיחו בוקר וערב ובקרבות אויר מעלינו הופלו כ7 מיגים במשך עשרת הימים הראשונים.
התאור שלך על הפגזים שנפלו לידכם מפחיד. . אינך יודע מאין הוא יגיע והיכן ינחת עד שאתה שומע את הבום.מתפלל שתצא בחיים.
סיפור מילחמה שאסור שנישכח.. ניצחנו בזכות חיילים כמוך שלחמו בגבורה.
,סיפורך מעניין לא רק כי מסופר יפה, אלא הוא גם תאור ישר מהמישתתף.כי אהבתי מה שעשית בכתוב באנגלית.כל הכבוד לך
גמר חתימה טובה.
יום כיפור וגם יום שבת כשזה קרה. בראייה לאחור קשה להבין את התנהגות העם, התנהגותנו אנו, אזרחי המדינה באותו יום כיפור ושבת בשעה קרובה ל2 אחרי הצהריים ? מצד אחד הממשלה והצבא כבר ידעו שהמלחמה פרצה. אם כן מדוע, גיוס האזרחים - כוחות המילואים, הפעולה הזאת נעשתה בצנעה, בהחבא, כמעט בחשאי? ולרובנו נודע דבר המלחמה מהופעתם של רכבים צבאיים שהופיעו ברחובות ובשכונות, לגייס אנשים, גם זה נעשה בשקט... למה?
האם מפאת קדושתו של החג? או מה? מדוע לא הופעלו מיד מערכות ההזעקה בכל עיר וישוב להתריע?
כשלעצמי (הייתי בצום) ברגע שראיתי את הרכבים מיהרתי הביתה להפעיל את הרדיו לשמוע חדשות, שהודיע על פלישת כוחות אויב בסיני וברמת הגולן. עם ההודעה שברתי את הצום. נפרדתי מרעייתי ושני ילדי הקטנים ויצאתי לתפוס טרמפים להגיע לבסיס.
בראייה לאחור ולאור המצב, חייבים היינו להפעיל את הסירנות שכן המצב היה קטסטרופלי. והייתה הצדקה להתריע.
תודה גילה היקרה. תגובתך הטובה.. שבת שלום
נאחל לעצמנו שלא נדע עוד כיפורים, ככיפור 73.
תודה גדולה מירה היקרה. תגובתך לסיפור. שבת שלום, שלווה ונועם. (פרח).
יעקב ידידי כתבת: "סיפור מלחמה שחרוט בזיכרון כפשלה הגדולה של המדינה. מלחמה שתפסה אותנו עם המכנסיים למטה ועל כך שילמו חיילים רבים בחייהם".
נכון, פלישת צבאות האויב, הכתובת הייתה על הקיר, אך העם והממשלה דאז חיינו באופוריה מהנצחון הגדול של 6 שנים קודם, מלחמת ששת הימים. (השתתפתי אז, בפעם הראשונה בכיבוש רמת הגולן. ופעם שניה, במלחמת יום הכיפורים, בשחרור הרמה).
אי הרצון לראות בעיניים פקוחות את המציאות, את הכנותיהן של מדינות ערב, לצאת למערכה נוספת נגד ישראל, עלתה לנו ביוקר.
אבל היא גם פקחה לנו את העיניים, ששוב לא נהיה שאננים. והראיה, בתרגילי החרום שצה"ל עושה "כל יום שני וחמישי", לשמור על הערנות.
והניצחון האדיר שלנו גם במלחמת יום הכיפורים. (אריאל שרון, זכרו לברכה. מנהיג ומצביא שהפכך את הקערה על פיה, וממצב של כמעט מפלה, הפך לנצחון מזהיר).
הוא הדבר שהביא לחתימת הסכם השלום עם מצרים, ובהמשך עם ירדן.
אך אל לישראל לסמוך על ההסכמים הללו, הנשענים על כרעי תרנגולת. הם יקוימו כל עוד כושר ההרתעה שלנו לא יפגע.
תודה יעקב היקר. התייחסותך לסיפור.
שנה טובה לך וליקירך. (חיוך).
אכן, קשה להבין את הברבריות של אויבנו, אפילו בזמנים אלה, מוסלמים נגד אחיהם המוסלמים גם. שוחטים אלה באלה ללא רחם, מפוצצים מסגדים, הומי מתפללים. ומפוצצים בתי חולים באופן הכי אכזרי, שיכול לעלות על הדעת, כך שאין להתפלא מהתנהגותם החייתית של חיילי האויב, כלפינו היהודים, הישראלים.
ומצד שני, רגש החמלה המצויה בליבו של החייל הישראלי? אכן סממית חביבתי, קשה לתפוס את השוני הזה, המבדיל אותנו מהם. התנהגותם זו אמורה להדליק נורה אדומה המתריעה לאמור, עם מי יש לישראל עסק, ונשמרנו לנפשותנו.
תודה סממית היקרה. התייחסותך לסיפור.
שנה טובה ומבורכת לך ויקיריך.
טובה'לה תגובתך הזכירה לי פרט מסוים שלא ציינתי בסיפור. בהגיענו לשדה התעופה במחניים, בטרם עלותי עם שאר הלוחמים למסוק, כתבתי על נייר משומש, כמה מילות פרידה, לאשתי היקרה ושני ילדיי הקטנים. (אז), בלי להזכיר, אל אן אני טס. פשוט כמה מילות אהבה וגעגועים. במחשבה, שאם לא אגיע הביתה, יש סיכוי שהמכתב יגיע לידיה.
אחרי המלחמה חזרתי הביתה, והשמדתי את המכתב. גם ככה, העדרי גרם לה דאגה רבה, ונהר של דמעות...
טובה'לה. חשוב לקרוא גם מה שכתבתי לסממית היקרה, בתגובתי אליה, על ההבדל בראייתנו אנו הישראלים בחשיבות קדושת החיים, לעומת אויבנו המוסלמים, יחסם לחיים.
שבת שלום. בריאות ושלווה טובה היקרה. (פרחח).
בכל זאת לא רצו לשבור את קדושת יום כיפור ולעשות פאניקה.אלה היו ימים קשים לעורף גם בלי זה.שלא לדבר על החזית,בה היית אתה.ויעקב ואחרים.