אהבה בין השורות.

 חברות וחברים סיפור לשבת.  העלתי אותו לפני שנתיים. לא נס ליחו. (חיוך).

אהבה בין השורות. 

שורות ארוכות, צפופות שורטות, חוצות מרחב. שדה כותנה לבן בוהק, מניב, שייך לקיבוץ צעיר בשער הנגב, בשיא פריחתו. 

בוקר מוקדם, אך השמש כבר קופחת. מוביל קבוצת פועלים ופועלות מהעיירה החדשה, 'שדרות', מרחק קילומטרים אחדים מהקיבוץ. 
בוקר, בוקר נוסע, להביא את קבוצת הפועלים משדרות. מסיע אותם על הפלטפורמה הרתומה לטרקטור, לעבוד בקטיף הכותנה. 
על כנף גלגל הטרקטור הגדול הישן, אותו אני נוהג, יושבת לה, על ידי, הנערה הזאת החצופה, לא מוכנה לשבת על הפלטפורמה, יחד עם חבריה לעבודה. כבת עשרים. רזה, לא מתאפרת. עורה בהיר. שיער שחור. עיניים חומות סקרניות. שתי גומות בלחייה. שפתיים מלאות. פס דק מפריד ביניהן, כמו כועסת, אך היא לא. כאילו אוטוטו, עומדת לפתוח בדיבור. חולצת שבת לבנה, דקה! חצאית אפורה, עד הברך. זוג, נעלים, ספק סנדלים, ספק לא? לא ברור מה היא נועלת?... 

נוסע לאט, חוצה את כביש האספלט ושדרת עצי האקליפטוס שאחריו, עובר לצד השני. עולה על דרך העפר המובילה לשדה. 
"קיבוצניק"? פנתה אלי בשאלה. יד אחת על כתפי, נתמכת בה, והשניה על כנף הטרקטור, לייצב ישיבתה מקפיצות הדרך.  
"תגיד גם אתה מדבר ספרדית כמו החברים שלך בקיבוץ? (חברי הקיבוץ רובם מדרום אמריקה, דוברי ספרדית), ממשיכה, "גם אני מדברת ספרדית", היא כמעט צועקת, להתגבר על רעש מנוע הטרקטור הרועם.
אני מניד בראשי, "כן, מדבר ספרדית, אבל אני לא מדרום אמריקה, ולא קיבוצניק, הייתי... עכשיו עובד שכיר במועצה האזורית, ויושן בקיבוץ", עונה לה, ומזכיר לעצמי: "רק לפני שבוע השתחררת מהצבא, ומתחיל לעשות משהו כדי לעזור להורים".  
"גם אני, לא מדרום אמריקה", היא אומרת: "אבל מדברת ספרדית. ההורים שלי מטטואן", מסבירה.
עיניי בנסיעה, מניד שוב בראשי. 
"מאיפה אתה?" ממשיכה היא. קולה חד, גבוה מתערבל ברעש מנוע הטרקטור. 
"היזהרי, תחזיקי חזק, אני עולה פה, על אבנים, או קיי?".
היא מביטה בי, ואל האבנים הזרועות לפנינו, חוככת בדעתה, אם להעלב שלא עונה לשאלותיה, או לקבל הערתי כדאגה לשלומה?  
'לא איכפת לי מה היא חושבת, אלף שאלות מתרוצצות מציקות בראשי, איך ומה אני רוצה מעצמי? 

מגיעים לשדה. עוצר את הטרקטור, מדומם את המנוע. ידה עדיין  על כתפי, שמה רגל על יצול הטרקטור וקופצת לאדמה הרכה. 
"למה את באה לעבודה בחצאית, תחטפי שריטות כואבות כהוגן, לא כדאי לך", אמרתי.
"אין דבר" היא עונה, "בקרוב אקבל משכורת מהקיבוץ, אולי אקנה זוג מכנסיים מ"אתה", חוץ מזה, מה זה עניינך, האא", רושפת לעברי. "אבל אתה חמוד, קורסון מיו", (תרגום חופשי - לב שלי). 
"שובבה חצופה, חושב היא מתחילה איתי, אז תעשה משהו"... רואה אותה צוחקת,  "טוב שהיא לא מנחשת מה אני חושב עכשיו"... 
היא ממהרת ומצטרפת לקבוצת הפועלים שירדו מן הפלטפורמה, ופנו לעבר סככת הכלים המוצלת, לקחת כל אחד שק גדול לבן, אותו צריך למלא, פעמים רבות משך יום העבודה, בכותנה.
כל שק מלא מובא לשקילה, ומתווסף למשקל קודמיו, בסוף היום, נרשמת במחברת תפוקתו של הפועל, ועל פי הכמות הכוללת ניקבע שכרו.  

ידיים עמלות, אצבעות זריזות נשרטות מושכות בצמר. קוטפות פרחי כותנה, למלא את השק הגדול התלוי על הצואר. פרח לבן בוהק... אחד, ועוד אחד...  ועוד אחד... השקים מתמלאים, משקלם עולה. 
מרכז הענף מסתובב בשטח, מבקש לגמור עוד היום את עבודת הקטיף, כדי לשלוח הכותנה לממבטה, לעיבוד. להפריד בין הגרעינים מהם מפיקים שמן, לבין צמר הכותנה הלבן המיועדת לייצוא.  
עבודתי, לעבור בין השורות, לסחוב ולהביא את השקים המלאים, לשקילה ורישום. 
"היי, קורסון מיו", היא קוראת לי מתוך השורה... "בוא תעזור להוריד את השק"... 
נכנס בין השורות הצפופות, הולך לקראתה, השק כבד תלוי על חזה. שערה סתור, "אלוהים כמה היא יפה"... עיניה הגדולות בורקות מתגרות. יודעת שאני חייב להצמד אליה קרוב כדי לאחוז ברצועות השק התלוי משני צידיה על צוארה... פניה קרובות אלי... אני משחרר אותה ממשאה, לא לפני שנושק לשפתיה היוקדות, "ככה" היא לוחשת... ואני חושב נרגש, "הצבא עשה לך משהו טוב"... "האראה אותך בשבת, "קרידה"?