ליל שבת.
לחברים היקרים - סיפור לשבת. לפני 3 שנים, מביא אותו שוב להנאה.
ליל שבת.
המשפחה הסבה סביב השולחן הערוך חגיגית, לקבל פני שבת המלכה.
החלה וכוס היין מוכנים לקידוש 'בורא פרי הגפן', ו'המוציא לחם מן הארץ'... בפינת השיש במטבח, מתחת לחלון, שני נרות דולקים, לכבוד שבת.
בחוץ חשוך וקר. טיפטוף דקיק ניתך על רחבת האספלט הגדולה במרכז הבתים. סיכות הגשם מהתלות באורו הסדוק של פנס הרחוב המאיר סביב עצמו... ועל מכולת האשפה הגדולה, תחתיו, לצד המדרכת.
בבית חם. נעים... השבת משרה שלווה נעימה על הבית. ריח ניחוח תבשילים, מעשה ידיה הטובות של אם הבנים, עולה מהסירים החמים, ממלא את חלל הבית. עוד רגע קט יוגשו המאכלים הנפלאים אל השולחן.
הכלב הקטן , ליד הדלת, נובח... נובח... נובח... לא מפסיק לנבוח...'על מי הוא נובח'? הילדים המסבים לשולחן, כועסים, נביחותיו מפרות את אוירת השבת. אני קם ופונה לעבר הדלת, לברר למה הכלב הקטן לא חדל לנבוח? יוצא מפתח הבית. גשם טורדני איטי ממשיך לרדת בטיפטוף בלתי פוסק.
בחוץ אין נפש חיה. אנשים בשעה זו של ערב שבת, יושבים בבתיהם, רחוצים ונינוחים. דממה כבדה משלימה את השקט השורר בחוץ. מבטי נודד אל אורו המרצד של פנס הרחוב הזועף על היותו יחידי ניצב על משמרתו, להאיר את הריקנות האילמת השורה סביב, ועל מכולת האשפה הדוממת תחתיו.
אה!... יש שם מישהו! כנראה אליו כוונו נביחותיו של הכלב... איש מבוגר חסר בית, חבוש כובע קסקט, עומד לצד המכולה. המרחק בינינו לא מאפשר לי לראות את תווי פניו הלוטים תחת כובעו. רכון על מכולת האשפה, מחטט בתכולתה. לצידו עגלת תינוקות עמוסה דברי בלאי... סמרטוטים. קופסאות קרטונים.. וצרורות עטופים בניילונים. האיש הוציא דבר מה מן המכולה, בחן אותו, אחר הניחו בעגלה.
חלפו למעלה משני עשורים, מאז אותו ליל שבת גשום. קרוב לודאי האיש המבוגר איננו עוד בין החיים. מייסרת אותי המחשבה, עת עולה דמותו בזכרוני, כי לא עלה בדעתי, בלילה ההוא, להזמינו להסב איתנו, אל לשולחן...
לפני סוף הסיפור הייתי בטוחה שהזמנת את האיש לארוחת ערב שישי..
מסתבר בהמשך לא כך היה ..יסורי מצפון תוקפים אותך עח עולה דמותו של האיש
בזיכרונך ...נדב יקר צא מזה ..גם אני לא הייתי מכניסה אדם זר הביתה בלילה ,ומי יודע
באלו מחלות היה נגוע ..אילו היה באור יום ודאי היית נוהג אחרת .
שבת שלום לך ולבני ביתך ..
ציירת תמונה משפחתית יפה. חבל שאי אפשר לצייר ולהעביר גם את הריחות שמתבשלים שם בסיר.
כולם סביב שולחן רחוצים לקבל את פני המלכה..יפה נדב
רק המשפט האחרון מזכירה לי את ששוב ושוב חוזרים ואומרים
אל תשליכני לעת זיקנה..וזה כמובן מופנה לקברניטים שלנו..
יפה כתבת סיפור לשבת
שבת שלום
אני אישית ,במקסימום, הייתי חושבת להביא לו צלחת או קופסא מליאה באוכל מסיר השבת. יש שהיו מבררים לגבי לינה למחוסרי בית .
לא מדובר על אדם שנפצע ואינך מגיש לו עזרה.
צפיתי פעם בתוכנית טלויזיה על הומלסים ויש את הספר ״טירת הזכוכית״ שמספרים על סיבות שונות שמובילות אנשים לחיים ברחוב ואיסוף אוכל וחפצים מאשפות, ולרוב הסיבות לא פשוטות. לא מדובר על אנשים נורמטיביים שנהיו עניים, לעתים קרובות מדובר באלכוהוליסטיים, בעלי התמכרויות ומחלות נפשיות כאלו ואחרות . אלו אנשים שמטופלים על ידי הרשויות העירוניות, ולא קל לטפל בהם.
היה סיפור ילדים בשם חנה׳לה ושמלת השבת שלה, עם הפחמי שחנ׳לה עוזרת לו לסחוב את השק ומעוררת דאגה אצל הוריה כשנעלמת .מוסר ההשכל ברור, אבל הסיפור לכשעצמו מצמרר. לא נראה לי שמישהו היה רוצה שילדתו הקטנה או נכדתו הקטנה תיעלם כך עם זר ערב שבת...
זיכרון רחוק, עולה, (אולי) להעניש?
תודה מירה היקרה. תגובתך לסיפור. (פרח).
משום מה הזיכרון על אותו האיש מסתיים כאן, ואינני זוכר, את ההמשך.
קרוב לודאי, נכנסתי חזרה הביתה מהגשם שלא פסק. ואולי האיש הסתובב על עקביו והלך?, אינני זוכר...
את כותבת: "ומי יודע באלו מחלות היה נגוע ?". צודקת מדלן, נקודה חשובה שלא חשבתי עליה.
תודה מדלן היקרה. התייחסותך לסיפור.
שבת שלום. (פרח).
קורה לפעמים שאנו נתקלים בסיטואציה מסוימת,
ועוברים 'לסדר היום', אולי זה מה שקרה אז?, (ציינתי) אינני זוכר את ההמשך.
בנקודה הזו נקטע הזיכרון.
זיכרון הקשור בנביחותיו של הכלב הקטן, שלא הפסיק לנבוח.
ואכן, יש קשר למשפט: "אל תשליכני לעת זיקנה" לסיטואציה, לחובה אותה לא מלאתי.
תודה גילה היקרה. התייחסותך לסיפור. שבוע טוב. (פרח).
לשאלה: "ההתיסרות שלך היום ( האם אתה חש ממש ייסורים? או התלבטות אם נהגת נכון...)
תשובה: מרגיש צביטה עמומה בלב, כל אימת שנזכר באיש, אך לא יסורים. (לא הייתה התלבטות).
באופי שלי יוצא באופן ספונטני לעזור לזולת.
אופי זה, מוזכר גם בשיר "כחול" שכתבתי לא מזמן:
"דלת נפתחת, מזמינה אורח.
קורא אליו, 'אדוני'...
זקף האיש גוו, הניח כלי
מלאכתו, מטאטא ויעה,
פנים חרושות. לרגע ניצת
ניצוץ. חיוך מיישר קמטים
"שלום לך, תשתה קפה?"
מקרים אחרים, הקשורים לנושא, אודותם כתבתי, (ארכיון בבלוג שלי - שנה 2013) סיפורים, כמו: - "עד כלות"... "לסטות מהמסלול"... "זה קרה בתחנה המרכזית"...
"בוקר חורף קר"...
ועוד מקרים רבים אין ספור...
תודה גדולה סממית היקרה, התייחסותך הטובה לסיפור.
שבוע טוב. (פרח).
קשה לנו לשפוט את עצמנו.
ה"אילו" הזה מרחף תמיד בזיכרון
האם היית צריך להזמין את האיש לשולחן השבת?
השאלה העולה בזיכרונך מצביעה על איכפתיות.
אולם העולם מלא בנפשות שאינן יכולות לכלכל את עצמן
אינינו יכולים לקחת את כל המשא הזה על שכמנו.
למטרה זו נוסד המוסד שצריך לטפל בהם.
אנו יכולים לעשות את מה שאנו עושים טוב
לשים את היד בכיס לתרומה.
לא מדובר באדם שניקלע במיקרה למקום רחוק ודרושה לו עזרה
מדובר באדם שחי ליד פחי האשפה
אז אולי תקצה לו פינת קבע בביתך?
יסורי המצפון אינם במקומם
אכן, יעקב, מדובר 'בהומלס', כמו שתארת: "מדובר באדם שחי ליד פחי האשפה".
(כתבתי: "רכון על מכולת האשפה, מחטט בתכולתה. לצידו עגלת תינוקות עמוסה דברי בלאי... סמרטוטים. קופסאות קרטונים.. וצרורות עטופים בניילונים. האיש הוציא דבר מה מן המכולה, בחן אותו, אחר הניחו בעגלה").
אלא שהרגשות של האנשים לסיטואציה הזו, הן רגשות סובייקטיבים, כפי שבא לדי ביטוי, בתגובות השונות של המגיבות ושלך.
תודה יעקב ידידי. התייחסותך המאירה לסיפור.
שבוע טוב. בריאות ונחת.
סיפור אמיתי כניראה.גם לי קרה דבר דומה.הייתי ילדה והכינו לי לחמניה עם חמאה נהדרת.זה היה עוד בחו"ל.והפעם הירשו לי לרדת.היגעתי למידרכה ליד הבית ועבר נער ואמר"ילדה,תני לי קצת מהלחמניה"היה לי כל כך טעים וסרבתי.
בשעורים בימים הבאים,לפני חג המולד(שלא ידעו שאני יהודיה למדתי בבית הספר של המינזר)המורה לימדה אותנו שעלינו לעשות מעשים טובים.עד אז הייתי מרוכזת רק בעצמי וברצונותי.השעורים האלה הראו לי את האחר.אז ניזכרתי בנער שביקש קצת לחמניה וסרבתי.עד היום אני מצטערת שלא נתתי לו.
ילדים לא תמיד מודעים לסבל של האחר. הם מכונסים בתוך עולמם הילדותי.
את למדת בבית הספר של המנזר, קבלתם שיעור על מוסר ועזרה לעני. השיעור השפיע עליך, והרגשת נקיפות מצפון, שלא חילקת את הלחמניה עם הילד.
אני חושב, כתוצאה ממקרים כאלה ודומיהם, חלק מהאנשים הופכים לטובים יותר, בנתינה ועזרה לזולת.
סיפורך המאיר, מתחבר לסיפור "ליל שבת". כן. אמיתי.
בריאות ואושר. טובה'לה. שבוע טוב. (פרח).