מוטקה > בלוגים > איתנקה > זיגפריד, הסבא שלי (חלק א')

זיגפריד, הסבא שלי (חלק א')

זיגפריד (זבולון) קליש 1875 – 1960

סבי, אביו של אבי, זיגפריד קליש, נולד למשפחה ניאולוגית (אלו הרפורמים של הונגריה) שחיה בגלנטה שליד ברטיסלבה בסלובקיה של היום. בשלב מסויים אביו ואמו עברו לוינה, האב היה במקצועו מורה ובוינה התפרנס כמוכר תפוחים, ואח"כ עבר למסחר. כשהיה סבי בן 10 מת עליו אביו, האם לא יכלה לכלכל לבדה את משפחתה. ההילדים פוזרו בין קרובים שונים. את זיגפריד ואחיו הצעיר שלחו לדוד מקס שבסלובקיה. שם חונך סבי בהונגרית, שאותה ידע כל חייו על בורייה. כשהיה בגיל 15 מת עליו דודו, והוא נשאר כפי שכותב אבי "יתום".
סבתי, הילדה, היתה נצר למשפחה יהודית מאד עשירה וותיקה בוינה, משפחת סבורסקי. סבה של הילדה, יוסף סבורסקי, חלש על שוק הבשר (היה היהודי היחיד שסחר בבשר חזיר בוינה) של וינה, והקים סניפים בפריז ובבודפסט. בתו, לואיזה התחתנה עם רופא יהודי ד"ר שטיינברגר, ונולדו להם 4 בנות, ואחת מהם, הילדה, התחתנה עם סבי, זיגפריד (זבולון, לאחר עלייתו לארץ). ד"ר שטיינברגר היה לפי דברי אבי יהודי גאה אבל לא ציוני, שהשתתף במלחמה נגד האנטישמיות, שכידוע הייתה מאד חזקה בוינה של המאה ה-19.
אבי כותב כי "לאביו לא היה מקצוע כל החיים שלו". הוא עסק בכל מיני עיסוקים החל משוליה בחנות של עור וכלה בשותפות בעסק של מתן הלוואות ומשכנתאות לאיכרים. ומוסיף וכותב עליו אבי, כי הוא "למעשה לא ידע להרויח כסף, וכי במשרדו הייתה ספריה גדולה "ואני חושב" כך כותב אבא "שהרבה פעמים הוא היה עם הספרים במקום לעבוד על ענייני הפרנסה שלו".
לצורך החיבור הזה ראיינתי את בני הדוד שלי: יגאל ורותי ילדיו של שלמה אחי אבי. נעזרתי רבות גם בשני מסמכים שאבי השאיר אחריו: האחד עדות שנתן לארכיונאי מגבעת חיים, והשני, עדות שאבא שלח לרותי, אחייניתו, המפרטת את "עץ המשפחה".
יגאל: התמונה שאני קיבלתי על סבא משלמה, אבי, (אחיהם של ראובן וגרדה) הייתה שונה: סבא היה המפרנס היחידי במשפחה. יכולות ההתפרנסות בתקופת ילדותם בוינה היו מוגבלות מאד. הוא היה מהגר ובן מיעוטים. הכספים אותם הוא הרוויח פרנסו את המשפחה (שלא נתמכה משני הצדדים של המשפחה). לפעמים היה כסף ולפעמים לא. (כשהתבגרתי הבנתי שעסקי תיווך – זהו טיבם).
אני: סבא וסבתא שלי, למרות שבאו ממעמדות חברתיים, נפגשו באגודת ספורט יהודית בוינה. היא הייתה נכדתו של סוחר הבשר הגדול סבורסקי, שהקים רשת חנויות בשר ברחבי אוסטרו-הונגריה. בתו האם של סבתנו התחתנה עם אדם מכובד מאד, הרופא הראשי של משטרת וינה.
סבי וסבתי, למרות הפער המעמדי העצום ביניהם נפגשו באגודת הספורט המפורסמת, הכוח וינה. שניהם היו שחיינים טובים, והסבא אפילו היה שוערה של קבוצת כדור המים הכוח וינה שהייתה אלופת אוסטריה 5 שנים רצופות. זאת הייתה אגודה יהודית לפני תקופת הציונות, ששילבה ספורט עם גאווה יהודית ומלחמה באנטישמיות. לפי עדותו של אבי התודעה היהודית במשפחתם הייתה חלשה מאד. הוא מספר כי הוריו הסתירו ממנו ומאחיו את עובדת יהדותם עד גיל חמש שלו (הוא היה האח האמצעי, גרדה הבכורה, ושלמה הצעיר). הם העלימו מהילדים את החגים היהודיים וחגגו רק את החגים הנוצריים. לדעתו של אבי, הייתה להוריו כנראה תוכנית אולי לא מודעת לגמרי להביא את הילדים לעזיבת היהדות.
יגאל: לא כך הבנתי מאבי שלמה. קודם כל זיגפריד היה יהודי גאה, הוא נלחם בהרבה מערכות דו-קרב בצבא האוסטרי הונגרי בגלל שכינו אותו בשמות גנאי בגין היותו יהודי. הידע שלו ביהדות היה לקוי מאחר שהתייתם בגיל צעיר מאביו ולמעשה נותק ממשפחתו. אבל בליל הסדר הם הלכו לקרובים. העובדה שהם גם גרו ברובע שרבים היהודים בו, שהילדים נשלחו לבית ספר שרבים היו היהודים בו, וגם שהם הרשו לילדיהם להיות פעילים מאד בתנועת הנוער הציונית, סותרת את הקביעה שהוא לא היה בעל תודעה יהודית.
לפי הסיפורים של אבי על פעילותו של זיגפריד באגודת הספורט היהודית הכח וינה, המאבקים הבלתי פוסקים שלו ועיקשותו להוכיח לכולם שהוא יהודי גאה, מראים שהוא לא התנכר לעמו וראה עצמו כאוסטרי בן דת משה.
אני: כאמור,סבא וסבתא, (זיגפריד והילדה) נפגשו בבריכה של הכוח וינה, התאהבו ורצו להינשא, אך נתקלו בהתנגדות של שתי המשפחות. במשפחתה העשירה של הילדה, אם לא היית רופא, מנהל בית חרושת, בעל עסק – לא נחשבת לשידוך ראוי. אביה של סבתי, דרש שעד למותו הזוג לא יתחתן. המשפחה מצד סבא היו יותר מסורתיים והכינו לו שידוך שהוא לא רצה בו. המשפחה מצד הילדה החרימו את זיגפריד. החרם של משפחת סבורסקי על סבא היה מכה קשה בשבילו. מעבר לעלבון, נכזבו תוכניותיו להתקבל לעבודה בפירמה הגדולה של סבורסקי, וכך לצאת מהקשיים הכלכליים. בני הזוג, הילדה וזיגפריד, לא ויתרו, ואחרי 4 שנים הם התחתנו (כאשר אביה של הילדה, ד"ר שטיינברגר, נפטר). אין ספק שהחרם הממושך, השפיע קשה על סבא, וגם תופס משקל בזכרונותיו של אבי.
אבי מתמקד בתיאורים על הדלות של משפחתם, וחוסר היכולת של אביו לפרנסם בכבוד. התיאורים האלו לא נראים לי אמינים, ונראה לי שאבי הפנים את טרוניותיה של אמו: הם תמיד החזיקו משרתות, האמא של אבא לא עבדה אף פעםכעקרת בית, כל הילדים קיבלו חינוך טוב ו-12 שנות לימוד, היו יוצאים לטיולים, למופעים והיו חברים באגודות ספורט. אני מניח שנושא הכסף והפרנסה היה נושא קבוע לדיונים בבית, אבל מכאן ועד להכללות שאביו לא ידע לעשות כסף, רב המרחק.
רותי בת דודתי: לזיגפריד לא היה מקצוע, אך הוא הצליח להסתדר. הבעיה שלו היתה שלא היה לו סיכוי ולו גם הקלוש ביותר, לתת להילדה זוגתו את רמת החיים שלה הורגלה מצעירותה. היא לא ידעה ולא עשתה כלום בבית. גרדה (אחות אבי החיה באנגליה) סיפרה שהיו להם עוזרות ומטפלות, ולהילדה היה די משעמם . היא היתה מבלה בבתי הקפה בווינה ושם נפגשה עם חברות וניסתה להמשיך את אורח חייה הקודם. המשפחה נסעה לחופשות להרים וליד הדנובה, כפי שמעידות תמונות שונות מעידות על כך שהם לא היו עניים. אך רמת החיים שלהם לא מצאה חן בעיני הילדה. היא נסתה להמשיך את המסורת שהיתה לה מהבית שלה, לערוך בבית סלונים ספרותיים ומפגשים של אמנים ואנשי תרבות אחרים, אך זה היה מעל לאמצעים שלהם.
אני: תקופה משמעותית בחיי סבא שלי הייתה תקופת מלחמת העולם הראשונה. זיגפריד גוייס לצבא האוסטרי, ותוך זמן קצר היה למפקד סוללת תותחים בחיל התותחנים האוסטרי, (דרגה השווה לסרן) בגבול עם איטליה (שנלחמה באוסטריה). זה היה די נדיר שיהודי הגיע לדרגה כזו. הוא היה מפקד של שני תותחי הוביצר 75 מ"מ, והיה מעורב בהרבה קרבות. בסוללת התותחים הוא ניהל יומן אישי, עם הרבה צילומים מתקופה זו. ביומן הוא לא הציג עצמו כגיבור גדול, אבל כנראה שהוא היה "בסדר" במלחמה. הוא קיבל מדלית הצטיינות על שירותו בצבאו של קיסר פרנץ-יוזף והיה מאד גאה על כך. הוא התבטא ביומנו לפעמים בציניות על המלחמה: הוא סיפר שסירב להיות קצין תצפית קדמי, כי הוא ידע שמהתפקיד הזה לא חוזרים בחיים. הוא כתב, שהמצבות הגדולות לגבורה הן מצבות לטפשות האנושית
זיגפריד ידע לשמור על כבודו כיהודי, בין האנטישמים הרבים שהיו בצבא האוסטרי. קרה פעמים רבות שכאשר קצין אנטישמי העליב אותו בהערה אנטישמית, הוא הזמין אותו לדו-קרב. "כלי" הדו-קרב נקבע מלכתחילה על ידי הצד שהוזמן לדו קרב. במקרה אחד הוא נקבע כסטירות לחי עד להתעלפות אחד הצדדים. כל קציני הפלוגה התאספו סביבם, וזיגפריד שנקבע כ"סוטר"הראשון, והיה בחור חסון במיוחד אחרי שנים של פעילות ספורטיבית, נתן לקצין השני סטירה אדירה שגרמה לאחרון להתעלף על המקום.
זו הייתה תקופה קשה למשפחה של אבא. משכורת הקצין לא יכלה לכסות את הצרכים של האם ושלושת ילדיה. גם לאחר המלחמה מצבה הכלכלי של המשפחה היה לא קל, כי המצב הכלכלי של המדינה התדרדר. הקיסרות האוסטרו-הונגרית פורקה, לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ונשארה רק אוסטריה המצומקת. הקיסר הזקן פרנץ יוזף מת במהלך המלחמה, ואוסטריה הוכרזה כריפובליקה. זיגפריד שחי מ-1875במונרכיה גדולה, בוינה כמרכז תרבותי, כתב ביומנו כי "הוא מרגיש שתמה תקופה בחייו".

(המשך יבוא)

תגובות 1 אהבו 0

1133