ילדות אבודה. הלם גדול.

ועכשיו, פעם ר אשונה בחמש עשרה שנה, 
הלכתי לבקר בסימטה שהיתה מחוז הילדות שלי.
אז,
בתי השכנים האירו בשמש, הגינות סביבם פתוחות לעין,
גדרות חיות  מסביב.
אהבתי כלכך את עצי הפיקוס, את עץ המשמש בקצה הסימטה,
 את עץ התות של השכנים ממול.
אהבתי את האור.
פה עכשיו,
בתי מזרחים פשוטים -
מתבצרים מאחורי חומות וסורגים. כדרך המזרח.
אפלים, קודרים.
כוסתה האדמה בטון, הפכה הגינה ל"חצר".
העצים אינם.
נמחקה הסימטה שמאז.
נעלמה ילדותי ואיננה.
רק עץ הדקל  שמַן-הגזע שנטעתי בבחרותי בגינתנו מיתמר עכשיו , ארוך ודק - 
קצוץ-ענפים לכל אורכו  - לגבהים שלא שיערתי.
ועץ הזית שלי נשען על הקיר. קצוץ גם הוא.

הלכתי שם ולבי כבד, כואב.
כואב, כואב לבי, וכבד הוא.
לשוב לא אוכל  למחוזות ילדותי.
נעלם העולם המאיר, היפה,  והושכח.
עכשיו מקומו בנפשי בלבד,
ובשירים.