יום המשפחה שמח ואיך אתם?

כשהייתי בת עשרה, לא היו לי חוקים או הגבלות. הייתי יכולה לצאת עד מתי שאני רוצה, עם מי שאני רוצה ולאן שאני רוצה. אבל אבא שלי היה תמיד בא לקחת אותי. לא משנה השעה, הייתי מתקשרת והוא היה יוצא מהבית. לא שואל שאלות, או מתחקר. הוא פשוט היה שם. 

אני חושבת שהמעשה הזה נתן לי קרקע מאוד יציבה. אני יודעת שלא משנה איפה אני, אם אני צריכה אותו, הוא יתייצב.

ואני יודעת שככה אני פועלת גם עם המשפחה והחברים הקרובים אלי. לא משנה מתי, לא משנה כמה אני עסוקה, אם מישהו זקוק לי, אני אהיה שם עבורם. כי זה המהות של משפחה.

ערבה שלום

מהיותי לאסוני, בת יחידה להורים מבוגרים ועסוקים בחייהם.ובעצמם.

רב הזמן הייתי בחיק הטבע או אצל השכנים.שלהם ילדים בגילי



אבי גונן עלי  מדיי וכשהתפנה. פעמיים בשבוע היה לוקח אותי 

לשעורי בלט בחיפה (קרנו בטבעון. הוא היה עייף, אחרי העבודה.

8 שנים למדתי בלט ולא יצאה ממני פרימה בלרינה.

 הוא גרר אותי איתו לקונצרטים למבוגרים שבהם נירדמתי מעייפות ושיעמום.



כשירד שלג, אבי בנה לי מגררת מכיסא קטן ושני קרשים

וגרר אותי בשלג כדי שאחווה מה שהוא חווה בילדותו בארץ הקפואה 

 ממנה עלה לארץ. הוא ניגן על האקורדיון שלי, ועל נייר מכסף ועל מסרק.

ועשה פרצופים.וחיקה טיפוסים. ולפעמים שם מוסיקה למחול ועם סי

ונעלי בית חיקה בלרינה. או את השכנה מעבר לפינה.

אבל

אם

עליתי לו על העצבים.

ועברתי את גבול ההכלה שלו

ישמרני האל. מחמת אפו שהעלה עשן 

מרב רתיחה וגם חטפתי. פלאסק וטראסק..ושנאתי אותו אז.



עד היום, שרדו בסביבה. מספר ילדים,

"ילדים" בגילי שזוכרים עד היום ומזכירים לי בהקנטה..למשל:

איך בחברת כיתה, כשהתאספנו בערב שבת,על הדשא של הכיכר ,

רקדנו ו בן לוקח בת וכו'.שיחקנו. בשוטרים וגנבים ומחבואים

וכל מיני .משחקי חברה. הכיע לפתע משבית השימחה לגביי

אבי המפדח כמו אמא פולניה.

ואשר יגורתי בא לי. הפאדיחה המכוננת והבלתי נמנעת...

צלליתו של אבי מצוייד בפנס ו... בסוור ולא מצאתי מפלט ומקלט

לקול תרועת השימחה לאיד של הילדים. המפלצות הקטנות.

והביקור שלו (של אבאל'ה)במחנה עבודה בנגב.

אף אבא

אף אמא

לא העזו לבוא. וout off the blue  הוא צץ כמבקר המדינה

קארציה ממדרגה ראשונה.שסיפק חומר דלק למדורת הפדיחות...

....מפונדרקת ... תינוקת....אביבצ'יק. איפה לקבור את עצמי עם הבושה.

כשיצאנו לג'ליל עם הגדנ"ע- לא רציתי לחזור הבייתה! נקודה.

לאחר שטעמתי את טעם העצמאות והשיחרור מחניקת

הדאגה המעיקה. היה לי טוב בג'בלעות. בגשם בכפור, בטירטורים של המפקדים

בעונשים שחטפתי כשלא עמדתי בכללים ובגבולות. 

ובטיולים השנתיים, אבי תמיד הצטרף , למגינת לבי ולשמחת המורות

לא עזרו מחאותיי. הוא התעלק עלינו. השבית את שימחתי

והטיל טרור גם על ילדי הכיתה:

" תחבוש את הכובע או שתקבל פלאסק (פליק). 

תלבשי את הסוודר!. תאכל! שקט ! שיהיה פה! . לישון.! שששששששששששששששש.



אויייייייייייייייייייייייי עד היום יש ילדה שמגיל הגנון-עד סוף התיכון

בסופו של דל דבר התמרדתי.

רב הזמן שוטטתי בשדות ובואדיות של טבעון. אכלתי חרציות ושקדים בוסר

ופעם קטפתי ליד שייך אברייק סברס בידיים חשופות.  בגיל 8בערך או פחות.

קטפתי פילפלים חריפים מגינה של השכנים. וזעקותיי בלווית ריקוד פראי

הוציאו מקיברם את המתים. 

אמא הייתה מצרך נדיר, היא הייתה אחות שבקושי  זכיתי לראותה.

היא דאגה לכל העולם.יצאה עם  הרופא

ו"הבחורים" שיצאו לגרש את טמפלרים מבית לחם הגלילית.  חובשת.

אבי בלילות יצא לשמירה בכניסה לישוב. בכלל לא ידעתי לאן נעלמו.

מצאתי בית חם פשוט ועוטף אצל השכנים. למזלי.

קוזנאם מונצי. קוזנאם אימרא.-שכניי היוגוסלבים/

 ההונגרים. ושני ילדיהם היוו תחליף מפצה לאחים ביולוגים.שם היה ביתי השני

או אולי הראשון.

כשפרצה מגפה של מחלות ילדים השכיבו את כולנו במיטה- חולה

כדי שנידבק בגיל צעיר: אבעבועות רוח, אדמת חזרת וגריפה סתם.

.אז מדוע בגיל 16 כשכולם יצאו לטיול שנתי חליתי פתאום  בשעלת? סולו?



שכני הנפלאים, חנהל'ה ואריאל- גרו בוואדי. והחצר הייתה מלאה בעופות ברווזים., תרנגולות

ברבורים תרנגוליהודו. וכלב רועים הונגרי בשם בוגראץ'.

ואני זוכרת איך אריאל "אחי"  הבכור,ידיד נפשי, שיתף אותי בחוויה איך הוא עוזר לאפרוחים לבקוע

מהביצה שמתחת לדוגרת. ואיך הוא האכיל את האפרוחים בגבינה מהשפתיים שלו.

חוויה בלתי נשכחת שנראתה לי כפלא.ולימד אותי כל מיני דברים.

לימים, כשהצטרפתי לגדנ"ע אוויר ,לא הצלחתי לבנות טיסן. האצבעות נידבקו

 לי מדבק בלזה. ושום טיסן לא צלח. אריאל שהיה במקרה המדריך שלי בגדנ"ע

מחיל האוויר. בנה לי טיסן ועשה  לי הפתעה. אריאל(רילא) אחי תודה.



והמנהג הרע לטפס על עצים ולא לדעת איך לרדת. אבא ואימא לא בבית.

הספר סגר את המספרה, הגיע אך דשא למרגלות עץ הליבנה.

וצעק בקולו הסמכותי" לרדת מהר.או אני מזמין שוטר. ומספר לאבא.

ובדרך נס גלשתי וצנחתי על הדשא. אבל לא למדתי לקח.

עד עצם היום הזה.



יוווווווווווווווווו

איך נסחפתי בלי סדרוהגיון, בזרם המחשבה הכאוטית ואסוציאציות 

למחוזות ילדותי שמקיפות אותי גם היום.