דם סמיך ממים

"מענטש טראכת אונ גאט לאכט" – האדם חושב והאל צוחק
(מדברי הדודה רבה שלי)
"אל ארגז החול הזה של ילדותי,שב אני, שוב ושוב,
ומבעד להמיית געגועיו של ילד,
שאפשר שלא בגר בי מעולם,
שב אני לאסוף את רסיסי ילדותי,
מבעד לתכריכיהם של המתים האהובים עלי"
(דן-בניה סרי, אדם שב אל ביתו)
דפים לזכרה של אמא
את הדפים הללו אני כותב מבעד לעיניים האוהבות והמעריצות של הילד שהייתי, כאשר שמעתי את הסיפורים האלו מאמא שלי, אבל אינני יכול להימלט מהתובנות שלי כאדם מבוגר, ומהרצון העז שלי לפענח את חידת חייה.
כשעמדתי על דעתי, שאלתי אותה: "כיצד זה הפכת לקומוניסטית, את שגדלת במשפחה ציונית, שגייסה תרומות, שאירחה את עסקני הציונות, שכל אנשיה עלו לארץ עוד לפני היטלר?
היא אמרה לי: "זה סיפור ארוך".
" אכן, ההורים שלי היו ציונים משכילים, לא אורתודוכסים, מעריצי שפינוזה, שחיו בקארלספד שבצ'כוסלובקיה. הורי ודודי נמנו על חוג יהודים שמצד אחד התעניינו בהגותם של גדולי הציונות, כמו בובר, נורדאו ואחרים, ומצד שני הם, האמינו בתמימות באידיאלים כלל אנושיים ובכוחה של החוויה התרבותית והאמנותית .
אני הייתי בת 17 והשיחות האינטלקטואליות של אבי ואחיו על שפינוזה לא עניינו אותי. להיפך, אני בזתי להם, על הדברנות שלהם, על ההתפלספות שלהם, בלי עשייה ממשית. הייתה לי הרבה ביקורת על אבי, הדון ג'ואן, הרתחן חסר הסובלנות לדעות של אחרים, הייתי בתנועת הנוער הסוציאליסטית היהודית, וגם שם דיברו ודיברו ודיברו. היו לי חברים רבים, ביניהם גם קומוניסטים. יום שבת אחד, אחד מחברי הקומוניסטים הציע לי לבוא איתו לביקורי בית בחלק העני של העיר. שם ראיתי מהו עוני, כיצד גדלים ילדים בחוסר כל תנאים, והזדעזתי.
הלכתי עם אותו חבר לפגישות של המפלגה הקומוניסטית, שהייתה בלתי-ליגאלית וכל מי שהיה חבר בה היה בסכנת מאסר. מה שמצא חן בעיני היה שהקומוניסטים הציעו עשייה מיידית למען המעמדות הסובלים, ולא רק דיבורים. פתאום כל הדיבורים על ארץ ישראל, וכל המשחקים והמחנות של תנועת הנוער היהודית נראו לי ריקים מתוכן.
אני אהבתי מעשי גבורה מילדותי, עימותים עם המשטרה, אהבתי לא לציית לסמכויות, ובמיוחד לאבי, ואת כל זה מצאתי במפלגה. אבי הודיע לי כי אם אני ממשיכה בפעילות במפלגה, עלי לעזוב את הבית מהיום למחר. הייתי בת -17, ללא קשרים, אבל אבי הבריח אותי מהבית תוך כדי שהוא זורק עלי את הצלחות והקדירות של ארוחת הצהריים.
בית המפלגה הפך לביתי החדש. הפכתי לפעילה מקצועית של המפלגה, במשך 13 שנה. המשפחה הכריזה עלי חרם. אמנם אימי ואחי מידי פעם קיימו איתי קשר בהחבא, שמא יוודע לאבי. במשך הזמן כל משפחתי עלתה לארץ, ואני נותרתי שם ללא כל משפחה. גם חברי היהודים בני גילי עזבו אותי אחד אחד. אני הייתי נוהגת להתווכח עם השליחים שבאו מן הארץ, באסיפות הפומביות, וזה מאד הרגיז אותם. גם הם עלו לארץ כעבור כמה שנים, ונפגשו איתי רק כשבאתי לקיבוץ שלנו.
מכל משפחתי, נותרה בצ'כיה בשנות השלושים רק דודה אחת זקנה. היא הייתה רווקה וקצת תמהונית. היא שמרה על קשר איתי, וקיבלה אותי בחום בביתה, למרות האיסור של אבי. תמיד כאשר הייתי מותחת ביקורת על משפחתי, ונשבעת שלעולם לא אפגש איתם, היא הייתה אומרת לי "דם סמיך ממיים" מרים, ו"מנטש טרחת אונ גוט לאכט" (האדם מתכנן ואלוהים צוחק). לא הבנתי בדיוק את כוונתה, ולא החשבתי כל-כך את דבריה, כי במשפחה שכולם דיברו על שפינוזה היא נחשבה לאשה פשוטה ולא משכילה.
בינתיים הקשרים שלי עם הגויים התהדקו. בחבל הסודטים גרו מיליוני גרמנים, ואני כמעט שכחתי שאני יהודיה. היו אלו השנים של לפני היטלר, אך גם הקומוניסטים היו נגועים בדעות קדומות על יהודים. בעיניהם כל היהודים היו רמאים, גנבים ומנצלים. כשהייתי שואלת "ומה אני בעיניכם?" היו אומרים לי "את מרים, את לא יהודיה – את אגדה". הייתי מאד פופולארית ביניהם. קודם כל - עם כל הצניעות – הייתה מאד יפה באותם ימים. הייתי אמיצה –יצאתי לכל משימה, לא פחדתי ממאסרים, וידעתי לנאום ולהלהיב את הפועלים.
התחתנתי באמצע שנות השלושים עם חשמלאי יפה תואר, פעיל במפלגה. בשנת 1937 נולדה לנו אחותך, אבל זמן קצר אחר-כך התגרשנו.
בינתיים היטלר החל לדרוש מהמעצמות את חבל הסודטים (שם היה לגרמנים רוב מכריע). כמעט בין לילה כל הקומוניסטים הצעירים הפכו לנאצים, והחלו להתרחק ממני".
ב1938 הנאצים המקומיים מהסודטים שלחו לה מכתב איום, גלויה שעליה מצויר עמוד תלייה והיא ובתה תלויות עליו. כאשר היה ברור כי הגרמנים הולכים לספח את חבל הסודטים, בעקבות "הסכם מינכן" המפורסם, המפלגה שלה הציעה לה לעבור למוסקבה, ולהיכנס שם לבית ספר למנהיגות קומוניסטית. הבטיחו לה ששם יקחו את בתה למעונות מיוחדים של ילדי פעילים. דוקא זה הפחיד אותה, היא הרגישה שרוסיה מסוכנת עבורה ועבור בתה. היא קיבלה החלטה מפתיעה, לעלות לא"י. ההחלטה לא הייתה לגמרי מפתיעה כי כמה חודשים לפני כן הגיעה לקרלסבאד אמה, שהייתה אםנ אוהבת ואשה משכילה וראתה את המצב באירופה, והפצירה בה לעלות לא"י ולחבור למשפחה.
היטלר כבר פלש לצ'כיה, וברכבות האחרונות שיצאו משם, היא ברחה לא"י עם בתה בת החצי שנה.
בא"י חיכתה לה המשפחה שנידתה אותה, הרבה חברים שהפכו לציונים, וזכרו לה איך היא ניסתה להעביר אותם למפלגה הקומוניסטית ולא הצליחה. אביה לא רצה אותה לידו בת"א. הוא שלח אותה לחיות הרחק ממנו במושב ליד הקיבוץ שלנו. בקיבוצנו היו הרבה חברים שהכירו היטב את "מרים הקומוניסטית" והאנטי ציונית. היו שם מנהיגים כמו בן-אהרון שהתעמתו איתה ישירות באסיפות שאירגנה התנועה הציונית והיא נשלחה להפריע להם. הייתה שם גם אחותה (זאת הסיבה שאביה שלח אותה לשם), אך היא לא התלהבה לבואה של "הכבשה השחורה" של המשפחה.
אמא שלי כמעט חזרה לתל-אביב, אלא שאז היא התאהבה בבחור יפה מהקיבוץ (אבי, ראובן).
אבי, הודיע לקיבוץ שהוא הולך להתחתן עם מרים, והוא דורש שיקבלו אותה לקיבוץ, עם בתה.
הקיבוץ סירב להיענות לבקשת אבי. הנימוקים היו, שקודם כל מרים חולת-לב, ושנית היא "קומוניסטית" ידועה, שרבים מחברי הקיבוץ הכירוה מפעילותה האנטי ציונית בחו"ל. אבי החליט שהוא לא מוותר. הוא עבר לגור בכפר-חוגלה (המושב הסמוך), עם אמי ואחותי, עבד אצל איכרי הכפר, והמשיך לשמור על חברותו בקיבוץ. הוא גם כנראה בילה הרבה בקיבוץ, והמצב הזה היה לא נעים לחברים, שכן הוא היה כבר חבר קיבוץ די ותיק, אבל בכל זאת המצב הזה נמשך שנתיים.
ואז, כך סיפרה לי אימי, "ערב אחד המזכיר, אחד ממנהיגי הקיבוץ, ואבי נפגשו ליד הבריכה ב"עיגול ארלוזורוב" לשיחה על ה'מצב'". אמי סיפרה כי היא "ישבה על ספסל מתחת לאחד העצים, ולאור הדמדומים היא ראתה איך השניים מקיפים את הבריכה הקטנה, שוב ושוב. אם חומות יריחו נפלו אחרי שבע הקפות, כאן נדרשו הרבה יותר הקפות כדי להפיל את חומות גבעת-חיים. אבל בסוף הם נפלו". אמא אמרה "שאחרי שעתיים של הקפות כאלו אבי בא עם פנים שמחות, והודיע לה, שהקיבוץ יקבל אותה בתנאי שהיא תחתום על הצהרה, שהיא לעולם לא תיצור קשר עם אנשי המפלגה הקומוניסטית". היא חתמה, והקיבוץ קלט אותה ואת אחותי.
אמי הפכה לאשת משפחה. לעולם כבר לא שבה לפעילות פוליטית, אם כי שמרה על דעותיה הקומוניסטית. היא טיפחה את הקשרים עם משפחתה הענפה, ונהגה לצטט את דודתה הזקנה שאמרה: "דם סמיך ממים". היא הסבירה לי ש"ברגע שאנחנו נולדנו היא הבינה שזה התפקיד האמיתי שלה בחיים – לגדל אותנו, ולהתמסר למשפחה".

תגובות 1 אהבו 0

767