עד כלות.

סיום אימון מתקדם.

בשלהי החורף תחילת אביב, אחרי שלושה ימים ושלושה לילות, מסע רגלי מיגע, הגענו לנקודה המסומנת במפה-מעלה העקרבים- הצעידה בלילות בוודיות מחורצים מעניות חרסית, ובשטחים זרועי אבני צור, היקשו על ההליכה. הבחורים עייפים. המנשאים על הגב, עם הציוד היעודי, כבדים. צועדים בטור עורפי ארוך, זה אחר זה, בלילות קשורים בחבל, על מנת לא לאבד מי מאיתנו החיילים שנרדם תוך כדי הליכה בחשכה. חלק צועדים בעיניים עצומות, בלאו הכי העלטה סביב כבדה מן האפלה בעפעפיים הנפולות. הרגלים מובילות בנתיב ההליכה. דריכה במהמורה..שקע.. בור.. כפל קרקע... מועדים בתוכם כל אחד בתורו, קמים וממשיכים לצעוד הלאה, אחרי החייל הצועד לפנינו.
בבוקר יום השלישי למסע הגענו ליעד. פירקנו הציוד מן המנשאים. הנשק הגדודי... ג'ריקני המים. חלק מהציוד כלל  'קוברות' פטישי אויר איתם אמורים לחצוב מחפורות באדמת טרשים, ולהתחפר בתוכם, מפני 'האויב'.
הקרקע למרגלות ההר, מישורית חשופה משתרעת למרחקים אין סופיים, זרועה חמדות, אבני נחל חלקות בוהקות בשמש החמה.החום גבר. הזיעה ניגרת. השעות חלפו לאט. צהריי היום, משאית ה DODGE  הגיעה לשטח, גוררת עוקב מים אחריה. הביאה אספקה לחיילים, מנות קרב ארוזות בקופסאות קרטון, לארוחת צהריים וערב. המנות חולקו לראשי החוליות, ובתוך החוליות.
אחרי כמה שעות מנוחה תחת רשתות הצללה מפני השמש המדברית הקופחת, הערב בא. כל מחלקה כינסה חייליה לתדריך אחרון לפני הטיפוס להר, לקראת הסתערות עם שחר, על מתחם ה'אויב' החולש בפיסגה...
דקות אחדות לפני שהשמש נשקה לקו האופק, המתנו בנקודת ההערכות למרגלות ההר, בחגור מלא ובנשק אישי (הנשק הגדודי הכבד נישאר למטה בהשגחתם של חיילי המינהלה ) המתנו לפקודה שתינתן להתחיל לנוע, והפקודה ניתנה.
החילונו לטפס בשקט בטור עורפי, זה אחר זה, במשעול צר העולה מעלה להר          .
מאחר והנשק המסייע עליו הייתי חתום, נשאר למטה, טיפסתי, קל רגליים, עם חגור ונשק אישי בלבד. רוח קלה נשבה. השמש הכתומה טרם נפרדה מקו התכלת החוצץ בין שמיים בהירים הפרושים מעל, לבין האופק הרחוק. 
תוך כדי העפלה להר, תרו עיני לעבר המרחבים הפרושים מטה, מחזה חלומי. נוף קדומים, ארץ בראשית, חשופה ללא עשב ושיח. משתרעת מאופק, עד אופק, זרועה גבעות נמוכות צהובות ופסגות שחורות. מרחב מדברי חולי. ארץ העקרב והצפע.....

טיפסנו לאט, זה אחר זה, כשמחשבותי רחוקות מרחק רב, מן המשימה העומדת לפנינו, להגיע לפיסגה עם שחר, להסתער ולהפתיע את ה'אויב', החולש למעלה, לכבוש את המתחם מידיו.

אט, אט, המרחבים שינו את צוהב גונם. ציפורן שמש אחרונה צנחה ונעלמה מעבר לקו האופק הזוהר. דימדומי שקיעה אחרונים התחלפו בשמים מאפילים.

גבי נטוי לפנים ורגלי מגששות, אחר מדרך רגל, בשביל הצר המשתפל מעלה. היסרתי עיני מן הנוף המדברי הקסום השוקע בחשכה, והבחנתי ברווח הגדול שנוצר בין הבחור שטיפס לפני, לבין החייל שלפניו. נגעתי בכתפו להעיר לו על הנתק החמור שהוא יוצר מאי היצמדותו לחייל המטפס לפניו. תשובתו היתה שהוא לא חש בטוב ועומד להתעלף. מתוך דאגה לסגור את המרחק שנוצר. לא היססתי, כשנשקי תלוי על צוארי, עקפתי אותו, נטלתי את נשקו האישי בידי השמאלית, ואחזתי בידו בידי הימנית, והתחלתי למשוך אותו בעליה התלולה, לצמצם המרחק שנוצר עם חייל שטיפס לפנינו ונעלם בחשכה.  סחבתי את הבחור כבד הגוף, במאמצים גדולים בעליה התלולה. מתקדם על ברכיי ולא על כפות רגלי, שעל אחר שעל. המאמץ היה מעל כוחותי שהלכו ואזלו במהירות. פי יבש, גרוני ניחר, ברכיי רעדו, אך לא מרפה לאחוז בידו ולמשוך את הבחור בשארית כוח הרצון שנותר בי. משכתי עד כלות.... טישטוש ועירפול חושים והרגשת עילפון אפפו אותי, מחשבתי האחרונה לוותה בתחושת אימה, ברגע שאאבד הכרתי, שנינו נרפה אחיזתנו באבני השביל ונידרדר מרום ההר לתהום, מטה.... ואז יד איתנה בחשכה אחזה בידו השניה של הבחור התשוש ומשכה את שנינו, מעלה. שלמה אורן שמו של החייל שבא לעזרתי ברגע הקריטי והציל חיי שנינו ממוות.
למעלה על ההר החיילים הסתערו באש חיה. על ה'אויב'. הם שטפו את המתחם ו'כבשו' את היעד. לא הייתי בין המסתערים. לא יכולתי לעמוד על רגלי המשותקות. נותרתי כורע על שפת ההר, על ברכיי. 

אחר, בסיום התרגיל, בנקודת ההתכנסות שאל אותי המ"פ, כי לא ראה אותי בין החיילים המסתערים? שכן הרושם בעיני מפקד?י הייתי חייל המסתער תמיד קדימה, ולא פעם גערו בי, שלא מיישר קו עם כולם. הייתי בהלם ממה שעברתי ועניתי לו, "קרתה לי תקלה בנשק וחששתי לסכן את חיי החיילים המסתערים". (אחרי שנים, באחת הסדרות במילואים, באותה היחידה, סיפרתי לו מדוע לא הסתערתי יחד עם כולם בתרגיל האש למעלה על ההר. 
שלושים שנה אחרי אותה העפלה להר מעלה העקרבים בנגב, פגשתי באקראי את שלמה אורן, כמוני גם הוא בנה ביתו בישוב שלנו. שמחתי לראותו והזכרתי לו את המעשה ההירואי שעשה, כשבא לעזרתי ומשך את שנינו, אותי ואת החייל התשוש, במעלה ההר. שלמה אמר שאיננו זוכר שמשך את שנינו, הוא רק עזר לי להעלות את הבחור, בקטע האחרון, אל הפיסגה. 
דימעה נושרת על לחיי בכותבי סיפורי זה, כיוון, שנים מעטות מאותה פגישה מקרית, שלמה אורן נפטר ממחלה קשה, יהא זכרו ברוך.
המקרה על הר מעלה העקרבים לא שוכח, הוא נצור בליבי, קראתי לו.... עד כלות.....