אהבה וזמן

היה היה אי ובו חיו כל הרגשות: שמחה, עצבות, אושר, יהירות וגם אהבה. יום אחד פשטה שמועה שהאי עומד לשקוע. כל הרגשות החלו בהכנות נמרצות לקראת העזיבה: הם תיקנו ספינות,  ארזו חפצים ואט אט החלו לנטוש את האי בזה אחר זה.  כולם, מלבד אהבה, שכמו אהבה לא רצתה לפספס שום דבר, רצתה להישאר עד הרגע האחרון. כשהאי כמעט שקע, החלה אהבה לקרוא לעזרה. היא ראתה את עושר, ששט בספינת הפאר המוזהבת שלו, וקראה לו: "עושר, קח אותי עמך?" "לא, אינני יכול. ספינתי מלאה בזהב, כסף ויהלומים, אין מקום פנוי עבורך", השיב עושר. אהבה החליטה לבקש עזרה מיהירות, שגם היא שטה לה להנאתה אל מול חופי האי בסירה יפהפייה: "יהירותי, בבקשה עזרי לי!" , התחננה אהבה, אך היא השיבה: "אני לא יכולה לעזור לך. את רטובה כולך, ואת עלולה לגרום נזק לסירתי". עצבות הייתה אף היא בסביבה ואהבה קראה לה: "עצבות, תני לי לבוא עימך!" אך עצבות השיבה" "אהבה, אני מצטערת, אך אני כל-כך עצובה ביום כזה אני חייבת להיות לבד". גם שמחה חלפה על פני אהבה, אולם היא הייתה כל-כך מאושרת ושמחה, שהיא אפילו לא שמה לב לקריאתה הנואשת של אהבה... לפתע נשמע קול: "בואי אהבה, אני אקח אותך". היה זה מישהו קשיש. אהבה היתה כה נרגשת, שהיא אפילו שכחה לשאול מה שמו. כאשר הגיעו לחוף מבטחים, הקשיש פנה לדרכו. אהבה, שאלה את החכמה מי היה זה שעזר לה. "היה זה זמן", השיבה,  "זמן?" שאלה אהבה. "אבל מדוע שדווקא זמן יעזור לי? חכמה חייכה בתבונה ואמרה "מכיוון שרק הזמן מסוגל להעריך את כוחה של האהבה
בא במייל