עד יעלה השחר.
חברות וחברים יקרים. סיפור. לימינו אלה.
עד יעלה השחר.
לילה ללא כוכב ירד על האדמה. וילון חשוך כיסה עולמו של האל.
מעבר לים, יבשת שחורה. בין יער לנהר, נהמה. עיניים זוהרות, יוצאות לציד... איילה שסועה פרחה נשמתה, כלא הייתה. הטורף לא הרפה, עד שהשיג מנת בשרו...
בסיוויליזציה, אותה השעה, אותה אפלה, מזימות רוחשות יוצאות לדרך. אקדח יורה סוגר חשבון. חנות נפרצת, שלל שדוד נאסף, נעלם בחשכה...
רחוב מקביל - בית מלון. מדרגות סדוקות מובילות אל חדרים משומשים. פקיד לילה, חי מת, גובה תשלום עבור יריכיים ושדיים להשכרה, לשעה אחת של עינוגים, נשכחת...
שחר עולה. אלומת אור נחה על העיר. גנבים שאיחרו את הלילה, הסתירו כפפות, פנסים וכלי פריצה, במסתור, עד הלילה הבא...
בחבל ארץ מסוכסך, חדר משפחתי. הוא פקח את עיניו. השעון שעל הקיר תיקתק בתוך השקט. 'תיקתוק מחריש אוזניים', חשב.
הוא התיישב על שפת המיטה, ער, אחרי עולו של יום אתמול, עמוס ודחוס מלא כלום...
רעייתו פקחה עיניה, הקיצה משנתה, שאלה מה השעה? הוא הביט בשעון שהראה, "חמש ושלושים"...
"משימה נעימה אחת, לפניו הבוקר" הוא חשב. "לנסוע להביא אדמה טובה עבור שיח בוגר פרחוני", אותו הוא יעביר מעציצו הקטן לעציץ גדול יצוק, מייחל שהשתיל ייקלט במקומו החדש, תחת 'שמשיה' שהוא ישים, לגונן עליו מפני השמש...
בחבל ארץ זה השורד עוד יום, שדה פרגים יפים, מלבלבים, עד אלי אופק. מחייכים לרוח ולשמש העולה.
שדה פרגים פורח. תחתיו אדמת רגבים אילמת, מקום מנוחתם של ההולכים, גדולים וקטנים.
שורשי פרגים ניזונים, משתעפים, בין עצמות ושלדים ותכריכים עטויי עפר. שדה פרגים יפים, בית עלמין תחתיו...
נגמר הלילה, עמוד השחר כיבה פנסים. קריין רדיו קרא חדשות ישנות. עיר מתעוררת. מכוניות נעות, שובל עשן שקוף, מותירות מאחור. רמזורים מהבהבים צהוב, אדום... ילדים הולכים לגן...
"מה אתה יודע על קורות הלילה?", שאל הבוקר את האיש, שזה עתה התעורר משנתו.
"לא פר, לא הוגן לשאול אותו", ענה הלילה לבוקר, "הנח לאיש לעבור את יומו בטוב.
"שאלתך בוקר, תפנה לבורא עולם, לו פתרונים"...
ביבשת שחורה, בין יער לנהר, שמש אדומה חמה עולה. טורף שבע, שב למאורתו.
בין יער ונהר, פרסות, טלפיים וקרניים שבו לרעות...
לרגע תהיתי אם העברת אותנו לערבות אפריקה הרחוקה ואפילו ראיתי את הברדלס או אולי היה זה נמר ואילה שסועה.
חוסר הביטחון מבוטא בפריצה ואיסוף שלל ומנגד הפרג בעציץ שיכול להיות שהיה זה פרח תמים או אולי פרג שהופך לזהב.
אז לרגע תהיתי אם הפעלתי דמיון עשיר או אולי זו הייתה המציאות שבשיר
אפשר לחלק תגובתך יעקב, לשני חלקים
הראשון: ("לרגע תהיתי אם העברת אותנו לערבות אפריקה הרחוקה ואפילו ראיתי את הברדלס,
או אולי היה זה נמר ואילה שסועה"). אכן, הכותב מוצא לנכון להזכיר את הקורבנות החלשים באשר הם, המשלמים בחייהם, מידיהם של החזקים. במקרה זה, הזכרתי את אפריקה (לא טעית).
החלק השני בתגובתך: ("ומנגד הפרג (התכוונת השיח הפרחוני בעציץ) שיכול להיות שהיה זה פרח תמים או אולי פרג שהופך לזהב"), הפרוש לא מתיישב עם הכתוב - "שדה פרגים יפים, מלבלבים, עד אלי אופק. מחייכים לרוח ולשמש העולה. שדה פרגים פורח, תחתיו אדמת רגבים אילמת" - אין קשר בין השתיל השיח בעציץ, לבין "שדה פרגים בחבל ארץ מסוכסכת"...
לגבי הפרוש שכתבת: ("חוסר הביטחון מבוטא בפריצה ואיסוף שלל ") תהיתי אם הפעלתי דמיון עשיחר או אולי זו הייתה המציאות שבשיר"). פרוש אותו כתבת בעקבות תוכן הסיפור.
תודה יעקב ידידי, התייחסותך ל - 'עד יעלה השחר'.
בריאות ונועם יעקב. (חיוך).
ולסיום, המבט של היום והלילה - האנשתם תורמת לכל הסיפור / שיר.
"מה אתה יודע על קורות הלילה?", מתגרה הבוקר באיש... והלילה בא להגנתו של האדם:
"לא פר, לא הוגן לשאול אותו", ענה הלילה לבוקר... "הנח לאיש לעבור את יומו בטוב".
האנשת 'הבוקר', 'והלילה', מאורות הבריאה, לישויות המסמלות אדירותם, עוצמתם היקומית, לצד חולשתו וקטנותו של האדם, מולם.
כן מירה, אני מוצא בתגובתך, ראייה מפוקחת. בוגרת ומועורכת לפלאי הבריאה.
וסיפוק עבורי, לאמור היה כדאי להתאמץ בלידתו של הסיפור - 'עד יעלה השחר' -
תודה מירה היקרה, בריאות ונועם. (פרח).
"בחבל ארץ זה השורד עוד יום, שדה פרגים יפים, מלבלבים, עד אלי אופק".
תדה גדולה נעמה יקרה, התייחסותך ל'עד יעלה השחר'.
בריאות ונחת. (פרח).