פרק ד

בבוקר הוא מעמיס את הגמלים אנחנו שותים תה חם כהה ואוכלים פיתה עם גבינת עזים חמוצה ויאללה לדרך.
לאן ?
לוואדי אל עריש.
פתאום משומקום מצטרפים אלינו עוד שני רוכבי גמלים, אני מכסה את הפנים בכפייה וממשיך כאילו לא קרה דבר.
 
 
הנוף משתנה, עצי אשל מעטים ויותר עצי שיטה ושיחי רותם.
 
אנחנו נרכב עד למאהל שבט העזאזמה הנודדים באבו אויקילה."
"זה יקח לנו שני ימי רכיבה" הוא אומר לי.
"מי אלו שהצטרפו אלינו?" אני שואל חרישית.
"אלו סוחרים שיהיו אתנו כל הדרך. מחמיד זה עם הכפייה האדומה והשני עלי."
 
"כך רכבנו עד הלילה, בלילה נטינו ללון ולישון כמה שעות בודדות על יד אזור ביר לחפן, הכרתי את האזור, כמה אני רחוק מהבית. התחלתי לחשוב איך יהיה, מה יהיה, איך אחזור הביתה, געגועים וחשש כבד.
 
בארבע בבוקר כבר התעוררנו, עלי הכין תה על קומקום מפויח במדורה קלה של זרדים, וגם פיתה עם חופן זעתר ריחני, וקדימה לדרך. במבט לאחור ראיתי כיצד
מחמיד מטשטש כל זכר לעצירה שלנו שם.
המשכנו לרכב כל  היום, רק לפעמים עצירה קלה ללגימת מים לחילוץ עצמות.
המרחק רב משחשבתי רק בשעת ערב מאוחרת הגענו למאהל לא גדול אבל הרבה צאן, חמורים וגמלים כן היו שם.
כבר בכניסה רצו לידנו ילדים בקריאות שימחה, כנראה שהיו רגילים לראות את אבו יוסוף וגם לקבל ממנו ממתקים ומתנות.
ככה נכנסנו למאהל, ואחרי שהגישו לנו מים חלק ישב עמנו ואחד הזקנים החל בהכנת קפה תוך כתישת הגרגרים עם העלי במכתש, אבל עם מנגינה קצובה שונה.
אחרים, כך נאמר לי הלכו לשחוט כבש לכבודנו. האמת שהייתי רעב.
 
ישבנו שם על מחצלות ושטיחים מבד גס ואני שתקתי כמו דג .
אל מרכז המחצלת הובאו מגשים עמוסי נתחי כבש ואורז ובצידם פיתות שטוחות שזה עתה נאפו על טאבון הפח שבחוץ וכן קערות עם עיסת פול חום וריחני וטאבולה שזה סלט בורגול עם המון עשבים תבלינים ושמן זית והטעם השולט בו טעם הנענע.
הייתי רעב לקחתי פיתה בצעתי אותה וכמנהג האנשים העמסתי לתוכה מהבשר והאורז, כך אכלנו, הם סיפרו סיפורים וצחקו וכל הזמן נדמה לי שצוחקים עלי.