בחיפוש אחרי שאריות מזון

סיפור מרגש עם סיום מפתיע  ומסר שאל לנו לשפוט אנשים לפני שנדע את הסיבות להתנהגותם.-הגיע במייל

עוד זווית חשובה על החיים
 
----------------------------

"הבוס שלי נהג במכונית יוקרה ותפקידי כשומר היה לקבל את פניו ולפתוח את שערי הוילה שלו.
בכל יום הקפדתי לברך אותו לשלום, אבל הוא מעולם לא הגיב בחזרה לברכות שלי.

למרות שהשכר שלי היה מכובד ביותר ביחס לתפקידי, לא הצלחתי לפרנס את משפחתי כראוי. אשתי נכה וטיפלה בחמשת ילדיינו וכמפרנס יחיד, התקשתי מאד לקיים את כל צרכינו.

וכך כל יום המשכתי לקבל את פני מעסיקי ולברך אותו וכל יום הוא המשיך להתעלם. איזה מן אדם מתנהג ככה?!

יום אחד ראה אותי מעסיקי פותח את שקיות האשפה מחוץ לווילה בחיפוש אחר שאריות מזון. עד כדי כך התקשתי... כהרגלו הוא לא אמר דבר והסיט את פניו לכיוון השני. פשוט התעלם.

למחרת, כשהגעתי לשער, חיכתה שם ליד שקיות הזבל, שקית נייר גדולה.
כשפתחתי אותה נדהמתי לגלות שהיא מלאה בכל טוב:
ירקות, פירות, ושלל מוצרים איכותיים.
הכל היה טרי כאילו מישהו הביא הרגע מהחנות.
לא טרחתי להתעמק מאיפה הגיעה השקית, פשוט לקחתי אותה והייתי כל כך שמח.

וכך זה המשיך כל יום. תהיתי מי הטיפש שמסוגל לשכוח שקית נייר מלאה מזון טרי כל יום?!.
אבל השקית הזאת פשוט הצילה אותי אז שתקתי והודיתי לאל על כך.

יום אחד נשמעו צעקות וכשרצתי לכיוון הוילה הבנתי - הבוס שלי נפטר בלילה בשנתו.

למוחורת הגעתי לעבודה וחיפשתי את שקית המזל שלי, אבל היא לא היתה שם. חשבתי שאולי עקב ריבוי המבקרים, מישהו פינה אותה בטעות, אבל לצערי הרב השקית לא הופיעה עוד.

לאחר כמה שבועות הבנתי שאני בצרות, התקשיתי לספק מזון למשפחתי והחלטתי לבקש מאשתו של הבוס שלי העלאה בשכר או שלצערי אאלץ לעזוב ולחפש שכר גבוה יותר.

היא נעלבה ממש. למה דווקא עכשיו? איך השכר הספיק כשהוא היה בחיים? מה קרה דווקא כשהוא מת?.
ניסיתי לתרץ ולהסביר אבל אפילו לי לא נשמעתי אמין...

לבסוף החלטתי לספר לה את האמת על שקית המזל שלי שהחזיקה את משפחתי בחיים עד יום מותו של בעלה.
כשהרימה עינייה אלי בעצב פתאם הבנתי! היה זה בעלה שדאג לי כל יום!

למה אף פעם לא חשבתי על זה קודם?!, איך לא קישרתי?
ככל שחשבתי על זה יותר הבנתי את הסיבה: לא האמנתי שאדם אשר אינו משיב אפילו לברכות שלום מעובדיו יכול להיות אדם נדיב!

האישה הזקנה החלה לבכות ואני התביישתי כל כך. הבטחתי לא לעזוב ושאני מצטער.
היא סיפרה לי שלא הייתי היחיד... בכל יום ארז בעלה בעצמו 7 שקיות כאלה ופיזר. היא ידעה למי הלכו 6 שקיות ורק עכשיו הבינה לאן הלכה השביעית...

מאותו היום והלאה, קיבלתי שוב את השקית... לא עוד ליד השער אלא באופן אישי מבנו של מעסיקי זיכרו לברכה.
הייתי אסיר תודה אבל דבר אחד הפריע לי נורא: כאשר הודיתי לבנו על האכפתיות הוא לא הגיב! ממש כמו אביו.
ההרגשה היתה נוראית. מה אני? פרוייקט נדיבות שלא מגיע לו אפילו משפט אחד אנושי?

למוחרת נעמדתי בכוונה מול פניו ואמרתי לו תודה בקול רם מאוד! לא יכולתי עוד לסבול את ההתעלמות הזאת שלו ושל אביו!
הבן נעצר, הסתכל עלי מופתע ואז חייך וענה לי בקול מוזר ולא ברור שלא אכעס עליו אם הוא לא עונה משום שהוא כמעט חירש לגמרי, ממש כמו אביו ז״ל...

-----------------------

כלום לא מובן מאליו. אנחנו לא באמת יודעים מה קורה בנשמתו או בחייו של האחר.

חמלה, סבלנות, לדון לכף הזכות. עוד רגע.... להמנע מפרשנות, לא להניח