יום שבת.

חברים יקרים סיפור לשבת. (העלתי אותו לפני מספר שנים). 


בוקר יום שבת. שמים חוורים. שקט סביב. ציוץ ציפורים לא נשמע. ישנם רגעים שהציפורים קשובות לשקט. הוא מבשר דבר שרק הן יודעות את פישרו. הן מצייתות לשקט, לא מפרות אותו, את הדממה - 
דממה מוחשית, צליליה חרישיים כאנקה רחוקה נשמעת, אך לא מתקרבת. מוזרה בצריחתה האילמת, ברגעים מסויימים מאוד, הומה.  
הוא יושב בתוך השקט המיוחד הזה, תחת שמים גבוהים, במקום בו הוא רגיל לשבת. 
שומע הלמות לבו. תחושה הצומחת בתוכו בעת שהוא חש בלהבה קטנה המהבהבת בקרבו. 
הוא כמעט יכול לגעת בה. 
"במה זה קשור לשקט הזה? ולמה הוא חושב על זה עכשיו?", תהה. 
הבהוב הלהבה מרצדת בתוכו כריפרוף כנפי פרפר ביום היוולדו, או באחרון יומו... 
הוא יושב לומד להכיר את סימניה של הלהבה הקטנה, כשאורה מתעמעם, החושך גובר בתוכו. 
וכשהלהבה נוסקת אורה מאיר, והוא יכול לראות את האופק מאיר, זוהר. 
"ולמה תחושת מחנק שהוא מרגיש פתאום, בגרון?" 
עודו תוהה להרגשה הזו, וזיק מחשבה חמקנית, אך בהירה נלכדת בתודעתו: "המחנק בא מהלהבה הקטנה. כשהיא חשופה, לא מוגנת, אורה מתעמעם, מול הרוחות הזרות המאיימות לכבותה בנשיפתן החזקה". 
"אהה", לחשו שפתיו, עודו קולט את המסר: "להבת חיי הקטנה נישאת בתוכי, מאירה את דרכי".  
"חייב אני, בטוהר ידיים, לגונן עליה מפני הרוחות הזרות"... 
הוא דימה לראות פני השמים מסתכלים עליו, שואלים, 'האם יעמוד בהבטחתו לגונן על הלהבה הקטנה המרצדת בקרבו? 

בוקר יום שבת. השמים כבר לא חיוורים. הוא, זקף גוו. בין ענפי האילנות, ציוצי הציפורים שוב נשמע.