הכל יכול לקרות.

הכל יכול לקרות.           (סיפור לסוף שבוע).


הרוב תלוי בנו, השאר בגורל, "גורל" מושג שדעתי לא סגורה, עליו. 
יותר סגורה למושג, "נסיבות" שלא תלויות בנו... 
שש בבוקר, יום חורפי נעים. הרדיו הקטן למראשותיי מקרקר פרשנות וברברת המרגיזה את היקום.
בוחר להאזין לשירים עבריים, מעביר תחנה  מב', לג'... 

חושב על בני, בכורי יקיר לי, שנולד פג, והיום הוא חוגג יובל שנים. 
בהזדמנות משפחתית אחת, אמרתי, "כיף לראות את שלושת בננו היפים והמשכילים, מזדקנים, לאמור, אנו 'הזקנים' מאריכים שנים... 

כיף להאריך ימים, מתוגמל באהבת ילדנו, כלותינו המעולות, ושבעת נכדנו הגדולים והקטנים הנפלאים. 
לחשוב, על אף התלאות, המלחמות, הסכנות, התאונות, (ראש למטה, ארבע גלגלים מול שמים, הרדיו ברכב המשיך לנגן...), אותן צלחתי. (יודע, לא היחידי שטעם מזה, ויותר). קשיי פרנסה. אבק מחצבות שטחנתי ולעסתי, כל אלו מאחוריי עכשיו. 
כדאי היה לצלוח פרק חיים מעניין ועשיר מאורעות ואירועים במאה הקודמת, ימים רוויי "ימי שבעה",
גם ימים מפתיעים של אושר בלתי צפויים, ולהגיע לגימלאות, בהבנה, שלמרות הכל, החיים הם מתנה, 
במיוחד לגיל אליו הגעתי, (שבעים ושבע פלוס).

מחייך למחשבה שמאן דהוא יחשוב שכתבתי 'מכתב פרידה', חח... לא. אולי סיכום ביניים, המשך לפרק שלישי שבא עלינו לטובה, במאה החדשה הזאת. 

מתבל את החיים בקורטוב של כתיבה ואומנות.
פסל 'אריה' - גודל טבעי.
(להקליק בתמונה). (חיוך).