עד כלות.

- עד כלות - 
(הפצע הגליד - הצלקת נשארת).
סיום אימון מתקדם. 
בשלהי החורף תחילת אביב, אחרי שלושה ימים ושלושה לילות, מסע רגלי מיגע, הגענו לנקודה המסומנת במפה- "מעלה העקרבים" - הצעידה בלילות בוודיות חרסית, זרועי אבני צור, היקשו על ההליכה. הבחורים עייפים. המנשאים על הגב, עם הציוד היעודי, כבדים. צועדים בטור עורפי ארוך, זה אחר זה. בלילות קשורים בחבל, האחד לשני על מנת לא לאבד מי מאיתנו חייל שנרדם תוך כדי הליכה בחשכה.
חלק צועדים בעיניים עצומות, בלאו הכי העלטה שסביב כבדה מן האפלה מתחת העפעפיים הנפולות, רק הרגלים מובילות בנתיב ההליכה. דריכה בשקע.. בור.. כפל קרקע... מועדים בתוכו כל אחד בתורו, קמים וממשיכים לצעוד הלאה אחרי החייל הצועד לפנים.  
בבוקר יום השלישי למסע הגענו ליעד. פירקנו הציוד מן המנשאים. הנשק הגדודי... ג'ריקני המים. חלק מהציוד כלל  'קוברות' פטישי אויר איתם אמורים לחצוב מחפורות באדמת הטרשים, ולהתחפר בתוכם, מפני 'האויב'.  
הקרקע למרגלות ההר, מישורית חשופה, משתרעת למרחקים אין סופיים, זרועה אבני נחל חלקות בוהקות בשמש החמה. החום גבר. הזיעה ניגרת. שעות הבוקר חלפו לאט. בצהריי היום, משאית ה DODGE  הגיעה לשטח, גוררת עוקב מים אחריה. הביאה אספקה לחיילים, מנות קרב ארוזות בקופסאות קרטון, לארוחת צהריים וערב. המנות חולקו לראשי החוליות, ובתוך החוליות.  
אחרי כמה שעות מנוחה תחת רשתות הצללה מפני השמש המדברית הקופחת, הערב בא.
כל מחלקה כינסה חייליה לתדריך אחרון לפני הטיפוס להר, לקראת הסתערות עם שחר, על מתחם ה'אויב' החולש בפיסגה...  
דקות אחדות לפני שהשמש נשקה לקו האופק, המתנו בנקודת ההערכות לרגלי ההר, בחגור מלא ונשק אישי (הנשק הגדודי הכבד נישאר להשגחתם של חיילי המינהלה ) המתנו לפקודה להתחיל לנוע, והפקודה ניתנה.  
החילונו לטפס בשקט בטור, זה אחר זה, במשעול צר העולה מעלה להר.          
מאחר והנשק הפלוגתי המסייע עליו הייתי חתום, נשאר למטה, טיפסתי, קל רגליים, רק עם חגור והנשק אישי בלבד. 
רוח קלה נשבה. השמש הכתומה טרם נפרדה מקו התכלת החוצץ בין שמיים בהירים הפרושים מעל, לבין האופק הרחוק.   
תוך כדי העפלה להר, תרו עיני לעבר המרחבים הפרושים מטה, מחזה חלומי. נוף קדומים, ארץ בראשית, חשופה ללא עשב ושיח. משתרעת מאופק, עד אופק, זרועה גבעות נמוכות צהובות וכיפות שחורות. מרחב מדברי חולי חשוף לשמש ורוח המדבר... 
טיפסנו לאט, זה אחר זה, כשמחשבותי רחוקות מרחק רב, מן המשימה העומדת לפנינו, להגיע עם שחר לפסגה, ולהפתיע את ה'אויב', החולש על המרחב. לכבוש את היעד מידיו. 
אט, אט, תוך כדי עליה, המרחבים שינו גונם. ציפורן שמש אחרונה צנחה, ונעלמה מעבר לקו האופק. דימדומי שקיעה אחרונים התחלפו בשמים מאפילים. 
גבי נטוי לפנים ורגלי מגששות, אחר מדרך רגל, בשביל הצר המשתפל מעלה, היסרתי עיני מן הנוף המדברי הקסום השוקע בחשכה, והבחנתי ברווח הגדול שנוצר בין הבחור שטיפס לפני, לחייל שלפניו. נגעתי בכתפו להעיר לו על הנתק החמור שהוא יוצר מאי היצמדותו לחייל המטפס לפניו. תשובתו היתה שהוא לא חש בטוב ועומד להתעלף. מתוך דאגה לסגור את המרחק שנוצר, כשנשקי תלוי על צוארי, עקפתי את הבחור, נטלתי את נשקו האישי בידי השמאלית, ובידי השניה אחזתי בידו, והתחלתי למשוך אותו בעליה התלולה, לצמצם המרחק שנוצר ביננו, לחייל שטיפס לפנינו ונעלם בחשכה. 
סחבתי את הבחור כבד הגוף, במאמצים גדולים בעליה התלולה. מתקדם על ברכיי ולא על כפות רגלי, שעל אחר שעל. המאמץ היה מעל כוחותי שהלכו ואזלו במהירות. פי יבש, גרוני ניחר, ברכיי רעדו, אך לא מרפה לאחוז בידו של הבחור, ולמשוך אותו בשארית כוח הרצון שנותר בי. משכתי עד כלות... טישטוש ועירפול חושים, והרגשת עילפון אפפו אותי, מחשבתי האחרונה לוותה בתחושת אימה, ברגע שאאבד הכרתי, נרפה אחיזתנו באבני השביל ונידרדר מרום ההר לתהום, מטה. ואז בחשכה יד איתנה אחזה בידו השניה של הבחור התשוש ומשכה את שנינו, מעלה. 
שלמה אורן שמו של החייל שבא לעזרתי ברגע הקריטי והציל חיי שנינו ממוות.  
למעלה על ההר החיילים הסתערו באש חיה, על ה'אויב'. החיילים שטפו את המתחם ו'כבשו' את היעד. 
לא הייתי בין המסתערים. לא יכולתי לעמוד על רגלי המשותקות. נותרתי כורע על שפת ההר, על ברכיי.  
בסיום התרגיל, בנקודת ההתכנסות שאל אותי המ"פ, כי לא ראה אותי בין החיילים המסתערים? שכן הרושם בעיני מפקדיי הייתי חייל המסתער תמיד קדימה, ולא פעם גערו בי, שלא מיישר קו עם כולם.
הייתי בהלם ממה שעברתי ועניתי לו, "קרתה לי תקלה בנשק וחששתי לסכן את החיילים המסתערים". 
(אחרי שנים, באחת הסדרות במילואים, באותה היחידה, סיפרתי למ"פ, מדוע לא הסתערתי יחד עם כולם בתרגיל האש, על ההר.   
שלושים שנה אחרי אותה העפלה למעלה העקרבים בנגב, פגשתי באקראי את שלמה אורן, כמוני גם הוא בנה ביתו בישוב שלנו. שמחתי לראותו והזכרתי לו את המעשה ההירואי שעשה, כשבא לעזרתי ומשך את שנינו, אותי ואת החייל התשוש, במעלה ההר. שלמה אמר שאיננו זוכר שמשך את שנינו, הוא רק עזר לי להעלות את הבחור, בקטע האחרון, אל הפיסגה.   
דימעה נושרת על לחיי בכותבי סיפורי זה, כיוון, שנים מעטות מאותה פגישה מקרית, שלמה אורן נפטר ממחלה קשה, יהא זכרו ברוך.  
המקרה על הר 'מעלה העקרבים' אינני שוכח, הוא נצור בליבי, קראתי לו.... עד כלות.