נוסטלגיה
נוסטלגיה
"סדר" בקיבוץ
בבלוג שאני משתתף בו, יצאה אחת המשתתפות בהתקפה טוטאלית על ה"סדר" הקיבוצי אותו חוותה כבת קיבוץ. לדבריה היה צפוף, משעמם, חיכו שעות לאוכל, והיא לא קיבלה ממנו שום מטענים יהודיים. כשהגיעה בצבא לסדר משפחתי, היא הרגישה כמו גוייה. שנים לא חגגה את הסדר, ובשנים האחרונות היא עושה אותו עם כמה ידידות כמין ערב שהן קוראות לו "סדר חברות", הרחוק מאד מהסדר המסורתי.
ניסיתי להעלות בזכרוני את חוויותי מילדותי בסדר הקיבוצי מלפני "שנות אלף בקיבוץ" והגעתי למסקנה שמאד אהבתי את הסדר בגבעת חיים כילד של שנות החמישים.
כילד אהבתי מאד את חג הפסח והסדר בקיבוץ. אולי בגלל שזאת הייתה פעילות משותפת לילדים ולמבוגרים (דבר שהיה נדיר באותם ימים של שנות החמישים). אולי בגלל שהחגים בקיבוץ גרמו לנו הרגשת "יחד" עם כל הקיבוץ, אולי בגלל השירים היפים שהושרו מפי מאות גרונות, אולי בגלל המסכת והמקהלה – מי יודע.
"ארועי הפסח" התחילו בכך שלקראת ליל הסדר היינו מקבלים סנדלים חדשים מהסנדלריה של הקיבוץ. הסנדלים היו מבהיקים כי הם היו חדשים, והיה להם ריח חזק של עור שמאד אהבתי.
אחה"צ של ערב הפסח כשקמנו מהמיטות של בית הילדים, היו מלבישים אותנו בחולצות לבנות ומכנסיים חדשים, (ובערב הסדר כל הקיבוץ לבש חולצות לבנות). אח"כ לפני השקיעה היינו יורדים עם כל הקיבוץ, לאחד השדות הסמוכים לקיבוץ, ומקיימים את טכס העומר. קולומן הגרי היה מרעים בקולו את השאלה הקבועה : "האקצור?" ומקהלת קולות הייתה עונה לו "קצור!" מאד אהבתי לראות את חברינו וביניהם אבותינו מפגינים יכולת וירטואוזית בקצירה בחרמש (אחרי עשרות שנים של אימון בשדות ובמטעים). דווקא המסתורין שבטכס הזה, העובדה שלא הבנו אותו בדיוק, עשתה אותו מושך ומענין.
בערב הסדר התכנסו מאות אנשים לאולם ספורט ענקי ושם נערך הסדר. אני אף פעם לא סבלתי מרעב בסדר. אולי כי בקיבוצנו השכילו לעשות את הארוחה סמוך לתחילת הסדר, וגם לא זכור לי שסבלתי מצפיפות. אהבתי את הישיבה עם כל המשפחה המורחבת סביב השולחן הארוך.
החוויה החזקה עבורי היו השירים היפים של הסדר. הם היו יפים וחווייתיים דווקא משום שלא הבנתי אותם עד הסוף: "קרב יום, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה"; "ליל ליל ליל שימורים הוא"; "והיא שעמדה לאבותינו ולנו"; "אחד מי יודע" שירים אלו ועוד שירים רבים, כולל שירי אביב הילכו עלי קסם למרות או בגלל שלא הבנתי אותם לעומקם, אבל הם חיברו אותנו בדרך כלשהי למסורת הלאומית הגדולה של עמנו. כשגדלתי והפכתי לנער, קולי התחלף והפך לבריטון וצורפתי למקהלת החברים של הקיבוץ בניצוחו של צבי שטטינר. הייתה זאת חוויה מיוחדת לשיר עם עשרות חברים מבוגרים את "קומו טועי מדבר". עד היום אני זוכר את ה"קול" של הבסים" .כמובן שנהניתי גם מההופעות, מהריקודים ואפילו מהחד גדיא.
כשגדלתי עוד קצת הבנתי את הקשר בין החג לבין תחייתו של עמנו, ודווקא ההגדה הקיבוצית מבליטה את הקשר הזה.
בסיכום, אני חושב שהסדר הקיבוצי הוא יצירה ייחודית של התנועה הקיבוצית, שחידשה חגים רבים בתרבות הישראלית החילונית. לפעמים אני חושב שצריך להכניס כל שנה חידושים. אבל אין לו מה להתבייש מול הסדר המסורתי המשפחתי. אך כדי ליהנות ממנו צריך רמה מסויימת של הזדהות עם החיים בקיבוץ, הזדהות עם היחד הקיבוצי, ועם התרבות וההיסטוריה היהודית.
איתן קליש
תודה על תגובתכם החמה.
לאריאל, בקיבוצים נמשך הסדר בתכונת שדיברתי עליה. קצת הפתיע אותי שגם במושב שלכם חגגו כך את הסדר.
בברכה
איתן