מי היו המחנכים האמיתיים שלנו
מי היו המחנכים האמיתיים שלנו?
כחניך בחינוך המשותף הקיבוצי אני שואל את עצמי – מי היו המחנכים האמיתיים שלנו?
למרות שהחינוך המשותף הקיבוצי התיימר להחליף את בית ההורים מבחינה חינוכית, הרי ברור לי שזה לא קרה. בדרך כלל היו מחיצות גבוהות בין מחנכינו ובינינו (היו גם יוצאים מן הכלל ביניהם). בשורה התחתונה ההורים נשארו הסמכות החינוכית והמשפיעה ביותר עלינו.
אמי הייתה מאד מעורבת בחיי ילדיה, גם של אחותי וגם שלי. אנחנו נתנו בה אמון וסיפרנו לה כמעט הכל. היא הייתה בשבילי גם מצפן וגם מצפון (כמו הצרצר בספר פינוקיו).
זכור לי שבכיתה ד' אני ועוד ילד היינו הציירים של הכיתה, והייתה מעין תחרות בינינו. יום אחד אמי אמרה לי: " אתמול בערב (ההורים היו באים כל ערב ל"השכבה") ראיתי אותך עומד בכיתה לפני הציור של צ' (שניהם היו תלויים על הקיר בכיתה) ושמתי לב שאתה מביט בו בקנאה. ניתאי, תדע לך שקנאה היא רגש מאד מכוער!" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת.
שנה אחר-כך היה מקרה בו כל הכיתה לעגה לילדה אחת שסירבה ללכת לבדה, בא"ש לילה שבו היה צריך לעשות התגנבות יחידים, לגבעה במרחק כמה מאות מטר, עליה ישב המדריך. סיפרתי על-כך לאמי וציינתי שגם אני השתתפתי בלעג הזה. היא נזפה בי קשות, באומרה כי לכל אדם ישנן חולשות, צריך להבין אותן ולא ללעוג לו.
כשנתיים אח"כ, בכיתה ז' ישבנו חבורה גדולה מהכיתה במקלחת, וניתחנו את מגרעותיה של בת כיתתנו, גדולת מיממדים, שהגיעה אלינו כמה שנים קודם לכן, והייתה די מנודה. "בילינו" כך כשעה שלמה, עד שלפתע הנערה שבה דובר קראה לנו מבחוץ שנפסיק עם זה. סיפרתי את זה לאימי, וספגתי מקלחת כזו, שהלכתי עם רגש אשמה כל השבוע.
הייתה לה לאימי עין חודרת ושיפוט מאד חד. בכיתתנו היה בחור שלימים נהפך לעבריין ולמרגל ידוע, וריצה עונש שנים ארוכות בבית הכלא. אבל הבחור הזה היה בחור בעל קסם אישי רב, ספורטאי מצטיין, אהוב הבנות, והוא ואני היינו בכיתות ח-ט חברים ממש. היינו מאד קרובים גרנו באותו חדר וישבנו זה ליד זה בכיתה. היו כמה מקרים שבהם התגלה חוסר היושר שלו כבר בגיל מוקדם. למשל כאשר הוא לא עשה שיעורי בית, הוא לא היסס לגנוב את מחברתי ולהציגה כשיעורי הבית שלי, בעוד אני סופג גערות מהמורה. סיפרתי לאמא על כך, כמין מקרה שובבת, אך היא ראתה את אותו מקרה בחומרה רבה. היא אמרה לי: "התנהגות כזו מעידה על פגם מוסרי גדול באופי. תתרחק מהחבר הזה". לא שמעתי בקולה, אבל לימים הסתבר לי שהיא מאד צדקה.
היו מי שקראו רשימה זו ואמרו כי היא הייתה ביקורתית מדי ושיפוטית מדי. אני חושב שהיא ציידה אותי בסולם ערכים מוצק ובלתי מתפשר, לצד יחס של התחשבות ביחיד, בחלש, דבר שלא ניתן עליו דגש בחינוך הקיבוצי הקולקטיביסטי.
כחניך בחינוך המשותף הקיבוצי אני שואל את עצמי – מי היו המחנכים האמיתיים שלנו?
למרות שהחינוך המשותף הקיבוצי התיימר להחליף את בית ההורים מבחינה חינוכית, הרי ברור לי שזה לא קרה. בדרך כלל היו מחיצות גבוהות בין מחנכינו ובינינו (היו גם יוצאים מן הכלל ביניהם). בשורה התחתונה ההורים נשארו הסמכות החינוכית והמשפיעה ביותר עלינו.
אמי הייתה מאד מעורבת בחיי ילדיה, גם של אחותי וגם שלי. אנחנו נתנו בה אמון וסיפרנו לה כמעט הכל. היא הייתה בשבילי גם מצפן וגם מצפון (כמו הצרצר בספר פינוקיו).
זכור לי שבכיתה ד' אני ועוד ילד היינו הציירים של הכיתה, והייתה מעין תחרות בינינו. יום אחד אמי אמרה לי: " אתמול בערב (ההורים היו באים כל ערב ל"השכבה") ראיתי אותך עומד בכיתה לפני הציור של צ' (שניהם היו תלויים על הקיר בכיתה) ושמתי לב שאתה מביט בו בקנאה. ניתאי, תדע לך שקנאה היא רגש מאד מכוער!" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת.
שנה אחר-כך היה מקרה בו כל הכיתה לעגה לילדה אחת שסירבה ללכת לבדה, בא"ש לילה שבו היה צריך לעשות התגנבות יחידים, לגבעה במרחק כמה מאות מטר, עליה ישב המדריך. סיפרתי על-כך לאמי וציינתי שגם אני השתתפתי בלעג הזה. היא נזפה בי קשות, באומרה כי לכל אדם ישנן חולשות, צריך להבין אותן ולא ללעוג לו.
כשנתיים אח"כ, בכיתה ז' ישבנו חבורה גדולה מהכיתה במקלחת, וניתחנו את מגרעותיה של בת כיתתנו, גדולת מיממדים, שהגיעה אלינו כמה שנים קודם לכן, והייתה די מנודה. "בילינו" כך כשעה שלמה, עד שלפתע הנערה שבה דובר קראה לנו מבחוץ שנפסיק עם זה. סיפרתי את זה לאימי, וספגתי מקלחת כזו, שהלכתי עם רגש אשמה כל השבוע.
הייתה לה לאימי עין חודרת ושיפוט מאד חד. בכיתתנו היה בחור שלימים נהפך לעבריין ולמרגל ידוע, וריצה עונש שנים ארוכות בבית הכלא. אבל הבחור הזה היה בחור בעל קסם אישי רב, ספורטאי מצטיין, אהוב הבנות, והוא ואני היינו בכיתות ח-ט חברים ממש. היינו מאד קרובים גרנו באותו חדר וישבנו זה ליד זה בכיתה. היו כמה מקרים שבהם התגלה חוסר היושר שלו כבר בגיל מוקדם. למשל כאשר הוא לא עשה שיעורי בית, הוא לא היסס לגנוב את מחברתי ולהציגה כשיעורי הבית שלי, בעוד אני סופג גערות מהמורה. סיפרתי לאמא על כך, כמין מקרה שובבת, אך היא ראתה את אותו מקרה בחומרה רבה. היא אמרה לי: "התנהגות כזו מעידה על פגם מוסרי גדול באופי. תתרחק מהחבר הזה". לא שמעתי בקולה, אבל לימים הסתבר לי שהיא מאד צדקה.
היו מי שקראו רשימה זו ואמרו כי היא הייתה ביקורתית מדי ושיפוטית מדי. אני חושב שהיא ציידה אותי בסולם ערכים מוצק ובלתי מתפשר, לצד יחס של התחשבות ביחיד, בחלש, דבר שלא ניתן עליו דגש בחינוך הקיבוצי הקולקטיביסטי.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
אם אתייחס למקרים המסויימים שהבאת - קנאה היא רעה חולה אך גם אנושית מאוד, כמו כל רגש. לדרוש ממך להכחיד אותו לחלוטין זו תהיה דרישה לא הוגנת. כן אפשר ללמד לזהות אותו ולנסות להמעיט את עוצמתו בתוכנו. במקרה זה בעיני תגובת אמך חמורה מדי.
באשר ללעג לאחר - זה מיותר לחלוטין, מגונה גם בעיני. כאן אני לגמרי איתה.
ככלל - לפי מה שכתבת לקראת הסוף, היה לאימך גם צד מתחשב וחומל, וזה מאזן את הצד האחר, שלפי דבריך יש שראו אותו כביקורתי ושיפוטי.
בכל מקרה, אין ספק שהיא התביע חותמה בילדיה והייתה משמעותית הרבה יותר מאשר החינוך החיצוני