בחברתך אני.....

אני כל כך מבינה את ההרגשה של לנעול על ידו את הרגשות מבפנים.יש לכך סיבות רבות.ודי כואבות.שיר מקסים.הכפילות הזו.מצד אחד שוכבת לידו מחובקת.מצד שני מעדיפה לנעול ריגשותיה בפנים.איני בטוחה שכל אחד יבין למה שזה קורה לנו הנשים,כשלאמיתו של דבר היינו רוצות לצעוק בחוצות את ריגשותינו.

כמה כמה את יודעת לאהוב..איזה תיאורים של אהבה ונתינה..וכמו מעיין נבע מאיימות להתפרץ..אבל אבל..צריך בזהירות,לאט..במינון..פן...מבינה את תחושותייך. לא הייתי נוצרת את רגשותיי..הייתי נותנת דרור לתחושות לכמיהות לאהבה..ומי שלא ידע לקבלן..אזי ממילא לא יתאים הוא לי. שבוע טוב

אכן,כל מה שכתבת על צביה והנתינה שלה וכוחה הגדול לאהוב,הכל נכון.אבל בקשר לדברייך,הזהירות-נכון.אבל יש לפעמים גברים ראויים לאהבה, אבל הם ניבהלים מהביטוי שלנו אותה,כי אולי הם חוששים מביטויי רגשות בכלל,לפעמים הם אוהבים,אך לא באותה המידה של האשה והם חוששים מהתחיבות אם תהיה האהבה כל כך גדולה,יש גברים שפשוט נבהלים מהביטויים האלה,כאילו מחייבים אותם אם אהבת בת הזוג כה גדולה.בקיצור ביטויי האהבה לעתים מדאיגים את הגבר מסיבותיו הוא והוא עצמו אינו יודע או אינו רוצה לתת ביטוי לרגש כלשהו.אפילו לומר"זה הדדי "קשה לו.כי הוא עצמו עד לא קיבל בעבר רגש.אבל הוא גבר מקסים ונדיר,אז חונקים בכאב את הרגש כלפיו ומשתדלים,עד כמה שיכולים,לא לתת לו ביטוי,נכון צביילה.?