אהבה בין השורות.

אהבה בין השורות.

שורות, שורות ארוכות, צפופות שורטות, חוצות מרחב. שדה לבן בוהק, שדה כותנה מניב, של קיבוץ צעיר בשער הנגב, בשיא פריחה.
בוקר קיץ חם. מוקדם, אך השמש כבר קופחת מעל. מוביל קבוצת פועלים ופועלות מעיירת הפיתוח החדשה, שדרות, מרחק קילומטרים אחדים מן הקיבוץ השכן.
מזה כמה ימים, נוסע בוקר, בוקר, להביא את קבוצת הפועלים משדרות, מסיע אותם על הפלטפורמה הרתומה לטרקטור, לשדה, לעבוד בקטיף כותנה.
על כנף גלגל הטרקטור הגדול הישן, אותו אני נוהג, יושבת לה, על ידי, הנערה הזאת, החצופה, לא מוכנה לשבת, על הפלטפורמה' יחד עם חבריה לקבוצה. כבת עשרים. רזה, לא מתאפרת. עורה בהיר. שיער שחור. עיניים חומות סקרניות. שתי גומות בלחייה. שפתיים מלאות. פס דק מפריד ביניהן, כאילו אוטוטו, עומדת לפתוח בדיבור. כמו כועסת, אך היא לא. חולצת שבת לבנה, דקה! חצאית אפורה, עד הברך. זוג, נעלים, ספק סנדלים, ספק לא? לא ברור מה היא נועלת?...
נוסע לאט, חוצה את כביש האספלט, ושדרת עצי האקליפטוס שאחריו, לצד השני. עולה על דרך העפר המובילה אל שדה הכותנה.
"קיבוצניק"? פנתה לעברי בשאלה, שמה ידה על כתפי, נתמכת בה, לייצב ישיבתה על כנף הטרקטור, מקפיצות הדרך.
"תגיד גם אתה מדבר ספרדית, כמו החברים שלך בקיבוץ? גם אני מדברת ספרדית", היא כמעט צועקת, להתגבר על רעש מנוע הטרקטור הרועם. אני מניד בראשי, "כן, מדבר ספרדית, אבל אני לא מדרום אמריקה, ולא קיבוצניק, הייתי. עכשיו עובד שכיר, במועצה האזורית כאן, אבל ישן בקיבוץ", עונה לה, ומזכיר לעצמי: "רק לפני שבוע השתחררת מהצבא, ומתחיל לעשות משהו, לעזור להורים". 
"גם אני, לא מדרום אמריקה", היא אומרת: "אבל מדברת ספרדית, ההורים שלי מטטואן", מסבירה. עיניי בנסיעה מניד שוב בראשי.
"מאיפה אתה?" ממשיכה היא. קולה חד, גבוה מתערבל ברעש מנוע הטרקטור...
"היזהרי, תחזיקי חזק, אני עולה פה, על אבנים, או קיי?". היא מביטה בי, ואל האבנים הזרועות שלפנינו, חוככת בדעתה, אם להעלב שלא עונה לשאלותיה, או לקבל הערתי כדאגה לשלומה? 
לא איכפת לי, אלף שאלות מציקות מתרוצצות הרגע בראשי, איך ומה אני רוצה מעצמי?
מגיעים לשדה, עוצר, מדומם את המנוע. ידה עדיין  על כתפי, שמה רגל על יצול הטרקטור וקופצת לאדמה הרכה.
"למה את באה לעבודה בחצאית, תחטפי שריטות כואבות כהוגן, לא כדאי לך"
"אין דבר" עונה היא, "בקרוב אקבל משכורת מהקיבוץ, אולי אקנה זוג אחד, מ"אתה", חוץ מזה, מה זה עניינך, האא" רושפת לעברי, "אבל אתה חמוד, קורסון מיו", (מחמד לבי).
"שובבה חצופה מתחילה איתי, חושב. אז תעשה משהו". רואה אותה צוחקת, 
"טוב שהיא לא מנחשת מה אני חושב עכשיו!"
היא ממהרת, מצטרפת לקבוצת הגברים והנשים שירדו מן הפלטפורמה, ופנו לעבר סככת הכלים המוצלת, להצטייד, כל אחד בשק גדול, לבן, אותו צריך למלא, פעמים רבות משך שעות היום, בכותנה. כל שק מלא, מובא לשקילה, ומתווסף למשקל קודמיו, בסוף היום, נרשמת תפוקתו של הפועל, במחברת, לפיה ניקבע שכרו. 
ידיים עמלות, נשרטות. אצבעות זריזות מושכות בצמר, קוטפות פרחי הכותנה, למלא את השק הגדול התלוי על הצואר. פרח לבן בוהק... עוד אחד...  ועוד אחד... ועוד אחד...  השקים הולכים ומתמלאים כותנה, משקלם עולה. רכז הענף מסתובב בשטח, מבקש לגמור עבודת, הקטיף, היום, כדי לשלוח את הכותנה למנבטה, לעיבוד, להפריד בין הגרעינים מהם מפיקים שמן, לבין צמר הכותנה המיועדת לייצוא. 
משׂימתי, לעבור בין השורות, לסחוב ולהביא השקים המלאים, לשקילה ורישום.
"היי, קורסון מיו", היא קוראת לי מתוך השורה... "גש תעזור להוריד את השק"...
נכנס בין השורות הצפופות, הולך לקראתה, השק הכבד, תלוי על חזה. שערה סתור, "אלוהים כמה היא יפה"... עיניה הגדולות בורקות מתגרות, יודעת, חייב אני להצמד אליה קרוב, כדי לאחוז ברצועות השק התלוי על צוארה, משני צידיה... פניה קרובות אלי... משחרר אותה ממשאה, לא לפני שנושק לשפתיה היוקדות, "ככה" היא לוחשת... ואני חושב נרגש, "הצבא עשה לך משהו טוב... "אראה אותך בשבת, "קרידה"?