פגישת מחזור
למדתי בבית ספר מקצועי לבנות. חיפה. הר הכרמל. לא דתי.
כנערת פרחים כל מעייני היו בחוץ. ואני הייתי כלואה בפנים. תרתי משמע. לכן עשיתי ככל יכולתי להיות בחוץ. הפרעתי כמעט בכל השיעורים, כדי להיות בחוץ. למעט המקצועות שלי. ספרות עברית. צרפתית. כימיה ופיזיקה. ביולוגיה. תזונה.
המורה לאנגלית הצחיקה אותי. היו לה קשיים בבליעה. כל העת לעלעה ונראתה פחות או יותר כתרנגול הודו. מכירים את תנועות תרנגול ההודו? הצוואר קדימה ואחורה. בליעה. קדימה ואחורה. בליעה. משהו כזה.. מצחיק. מי יכול להתכרז במצב כזה. מצחיק.
המורה למתימטיקה, רובינשטיין,שנא אותי. השגתי בבגרות 8. והורידו את ציוני ל7 בגלל ציון "המגן" שלו 5. חוסר כימיה? מי יודע מה היה שם.. פרנקנשטיין..
המורה לתנ"ך היה ככ משעמם. להרדם ולנחור ממש. למזלי החלה בניה במגרש ליד ביהס. כל היום היכו פטישים ומקדחים בסלעים כהכנה ליסודות הבנין שנבנה. השתעשעתי. היה לי משחק. בכל פעם שעלה קול הפטישים, נחרתי בקול גדול. וצרחתי. עברתי מנחירה לצריחה במלוא גרוני והפסקתי שניה לפני השקט. פעם אחת לא הספקתי להפסיק, צרחתי נשמעה. המורה לתנ"ך, איך קראו לו??, הסמיק מרוב כעס. כל עורקי הפנים, המצח והצוואר בלטו. עוד מעט ועיניו תקפוצנה מחוריהן. החוצצצצצצה!! מצחיק בטירוף. משחק מצויין..
יצאתי. צפיתי לעבר המפרץ. מראה מרהיב.
בהפסקות השתרענו כולנו על הדשא. כולן חלמו על אלביס. אני חלמתי על ריקי. כזו הייתי. כולן כך ואני כך פלוס.
בחלוף השנים החליט ביה"ס להיות IN ולכן הזמינו את כולנו לפגישת מחזור. הראשונה, עד כמה שאני יודעת. למרות שביה"ס היה קיים שנים רבות לפנינו.
קיבלוני כמלכה. הרבה יותר מאשר את תאומתי מלכה. מי יודע מה עבר להם בראש. חיבוקני ונישקוני כאילו הייתי אהובת המורים. לא הבנתי על מה ולמה. הרי בכל שנות לימודי, עשיתי ככל יכולתי לפרוץ לחופש. וביה"ס עשה הכל כדי לדכא אותי. אני רציתי גרבי ניילון שקופות חומות והם רצו גרבי ניילון שקופות ללא צבע. אני רציתי צפורניים צבועות בלק אדום והם הסכימו לציפורניים צבועות בלק שקוף. פתקאות רצו הלוך והלוך להורים שלי. הייתי צפויה לגירוש מביה"ס. אל תצחקו גרביים חומים ולק אדום וצרחות בשיעור תנ"ך.. הייתי ממש ממש נועזת. היום כשאני מבקרת לעיתים בבית"ס דתיים בעיר ואני רואה את הבנות שנראות כמו הנערות ברחוב האורות האדומים באמסטרדם, אינני מבינה על מה היתה כל הצעקה.. פעם אף שאלתי מחנך "תגיד, הבנים בכיתות המקבילות, יכולים להתרכז?? תשובה "גם הבנים באים מאותו רקע.." אני יכולה רק לתאר לעצמי ללא הרבה מאמץ ודמיון, כיצד נראות הבנות בבתי"ס לא דתיים, רגילים..
ואני הייתי נועזת. חצאית קפלים כחולה כהה עד מתחת לברך. כותונת תכלת מכופתרת, נעלים שטוחות. קוקו.
ובפגישת המחזור הייתי המלכה המוכתרת הרישמית.
הגבות שלי הורמו עד לעננים. שאלתי את מורתי האהובה לביולוגיה "תגידי מה קרה? בעיות במאגר הזכרונות של ביהס? מה השמחה הגדולה?" "מה את שחה שושקה'לה. שUשקה. את היית סמל לתלמידה מצטיינת. רוח חופשית. מחשבה חופשית ותלמידה למופת. שנים רבות אחרייך ציינו אותך המחנכים לדוגמא.. בלה בלה בלה בלה..."
לא הבנתי. אינני זוכרת שהבנתי..
<p>לפעמים התלמידים הקשים הם המאתגרים ביותר והמעניינים .כי ה"טובים והשקטים"הם שיגרתיים.אם מצליחים להביא תלמיד מאתגר להצלחה בציונים,המורה חש סיפוק גדול יותר.הוא גם ניזכר בסיפוק בכל מה שהשקיע כדי להביא את התלמיד המאתגר להצלחתו למרות היותו מאתגר.</p>
<p>אני בטוחה שכיום את רגועה יותר.ראי מתכוני המטבח שלך.רק מישהי רגועה יכולה לפרט בסבלנות ולבשל את המתכונים המעניינים שאת מביאה כאן.</p>
<p>למדתי פסיכולוגיה חברתית.</p>
<p>עבדתי בניהול ואדמיניסטרציה וייעוץ פסיכולוגי במוסדות גדולים.</p>
<p>לפני 20 שנים עשיתי סוויצ' לטיפול במשפחות באמצעות אוכל. שילוב בין פסיכולוגיה ואוכל.</p>
<p>אז, או שאת לא זוכרת נכון, או שהמורים לא זוכרים נכון (מה שיותר סביר)</p>
<p>2. השתוללות ונון קונפורמיזם בבית ספר - אינם (!!) סימן לבאות.</p>
<p>אני מכיר כמה דוגמאות של תלמידים נונקונפורמיסטיים שלבסוף לא מימשו את את 'מהפכנותם'.</p>
<p>אבל נהניתי למקרא סיפורך. </p>
<p>ואני חשבתי שהשאגות באות מג<img src="http://www.motke.co.il/tinymce/plugins/emoticons/img/smiley-undecided.gif" alt="undecided" />ן החיות התנ'כי שליד בן האם על הכרמל...</p>
<p>המורים בזמן אמת לא כל כל הבינו אותך, לקח להם זמן עד שירד להם האסימון,כתבת משעשע, שאי ברכה.</p>
<p>אותי העלו לכתה י"ב "לא בבית ספרנו" כשכמעט כל המורים העלו את הציון ל"מספיק"... <img src="http://www.motke.co.il/tinymce/plugins/emoticons/img/smiley-smile.gif" alt="smile" /></p>
<p>מאז במוסדות אחרים, כולל סמינר ועד סוף הטכניון לא כשלתי בבחינות...</p>
<p>סיפרת יפה.</p>
<p></p>
<p>2 תשובות.</p>
<p>1. אני זוכרת מצויין. אני זוכרת מה קרה אתמול ומה קרה לפני.. 40? 30? שנים. אני נוטלת לציטין... חח..</p>
<p>2. מסכימה איתך ב100%.</p>
<p>3. אמנם נשחקתי עם השנים.. ראה הערתה של טובה פריש. עדיין אני יכולה להיות גועשת מצד אחד וסבלנית להחריד מצד שני.</p>
<p>לא עשיתי את כל המעשים שמנית אמת.</p>
<p>לא קפצתי לים..</p>
<p>לא איבדתי שליטה. געשתי. עדיין בשליטה.</p>
<p></p>
<p>רק אני צרחתי.</p>
<p>לא ככ הבינו אותי כי הייתי אקזמפלר חד-פעמי.</p>
<p>לא ייצרו כאלה.</p>
<p>חשוב על כך.. היום מקובל להיות משולח רסן..</p>
<p>אגב, אף כשהתגרשתי הייתי היחידה בכיתת ילדי שהתגרשה.. טרם שהאופנה נכנסה לתוקף..</p>
<p>מהפכנית. אמרנו.</p>
<p>תודה על הברכה.</p>
<p>אף אני לא כשלתי בבחינות.</p>
<p>הגעתי לMA בשמחה ובשובבות.</p>
<p>תודה על מחמאתך.</p>
<p>אני שמחה מאד שנהנית מהפוסט.</p>
<p>לאחרונה אני שופעת נוסטלגיה.</p>
<p>מתי נוכל לקרוא מהרפתקאותיך הנושנות?</p>
<p></p>
<p>תודה על סיפורך שוש. תמשיכי להזכר גם אני.</p>
<p>בית הספר בברית המועצות היה משולב גם יסודי גם חטיבת ביניים גם תיכון בבניין אחד.וזה היה באמת גדול. מעניין לפעמים אני חולמת בלילה על בית הספר ותמיד הולכת לאיבוד.</p>
<p>שנות ה70 כולם בכיתות גדולות היו באירגון קומוניסטי לצעירים.זה נקרא קומסומול .ולכל אחד היתה תעודת חבר.</p>
<p>אחרי בית הספר זה הלך לי לאיבוד. התחלתי לעבוד והיתי חייבת להציג תעודת חבר של קומסומול ואין לי.היתה מהומה לא קטנה הספת חברים קיבלתי עונש.וחידשו לי תעודה.עכשיו זה נראה מצחיק.האמת היא שגם אז לא כל כך התרגשתי.</p>