אני מצלמת
כשהמצלמה בידי, ואל המסך הקטן מביטה, מכוונת את העדשה אל איזו מטרה, מזיזה את הזום, לעיתים מחכה דקות ארוכות אך בשבריר של שנייה מגיעה להחלטה שאומרת ? עכשיו (או שוט בשפה של צלמים) הכפתור נלחץ, מהבהבת נורית ונשמע קליק. שלב 2. אני אל המחשב מתיישבת מעלה את התמונות בבת אחת, ואז מסתכלת עליהן אחת אחת. לוקחת נשימה עמוקה, רואה אותן אך בעיניים הפנימיות אני חווה את המראות הצבעים והגוונים. את שירת הטבע והעשבים, את הדמויות והאביזרים. ואז לוקחת החלטה, מי לשימור ומי להורדה... החלטה לא קלה כי כמו ציירת אני מרגישה שכל התמונות באו מתוכי, אך אם אתמקד בכולן ואעלה אותן ? ייוצר לי מחסן ענק של תמונות שיבלבלו את שיקול דעתי. אני מעלה את אלה שבחרתי לקובץ, ונותנת לו שם. חלקן עוברות עריכה, גוזרת, מוסיפה צבע, רקע, לעיתים גם כמה מילים ושומרת בספרייה. בסופו של דבר אחדות מהן אל המצולמים באימייל שולחת, מעטות מפרסמת באתרים שונים, ורובן נשארות במחשב שמורות בקבצים. פעם הינו מצלמים בסרט צילום, ובלי יוצא מהכלל את כולן בפוטו מפתחים. חלקן באלבומים שמים, רובן בתוך קופסת הנעליים החדשה שלשם זה לא נזרקה, וכעבור תקופה ארוכה היינו יושבים וממיינים... כשבנותיי בגרו ומהבית יצאו אל משפחתן, את התמונות הן רצו לקחת איתן. את התמונות סרקתי וכמובן קובץ חדש במחשב פתחתי, שהוא למעשה אלבום תמונות שמקום רב לא תופס. יש שקוראים לזה נוסטלגיה ? שברי זיכרונות.
יקירתי אני מכבדת מקצוענות ויתרה מכך מכבדת אותך חברתי היקרה וגאה בך עד מאוד
כיף גדול היה לי לקרוא את כתבתך בנושא הצילום.
כמדריך סדנאות צילום, אני מודע לא אחת לאי הסדר של צלמים ב ארגון תמונותיהם ואני שמח שאת מארגנת נכונה את תמונותייך במחשב.
על זה נאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה".
יישר כוח
יוסי וונש ממודיעין
08-9717029, 057-7738917