שנה טובה עם סיפור קטן

יש לי שני פנקסים שבהם אני רושמת כל מיני דברים. האחד שבו אני כותבת תזכורות כדי שלא אשכח חלילה, כמו פגישות, אירועים, קנית מנורה שנשרפה, או החלפת ספר בספריה ועוד כהנה וכהנה. זה פנקס שמתמלא כל העת, לא תמיד אני בו מביטה אך לכל צרה שלא תבוא, רשמתי ואם שכחתי זה ממש לא נורא. יש לי עוד פנקס והוא כבר כבן ארבעים, שבו אני רושמת שמות של אנשים, טלפונים וכתובות (לא זו לא הרשימה של הטלפון הנייד שהוא זמין) ותמיד לקראת החגים פסח וראש השנה, אני אותו שולפת מהמגירה, עוברת על השמות וכן, במשך השנים יש כאלה שכבר לא כאן, ובעצב אני נזכרת באלה שנעלמו מחיי לנצח נצחים. אתם זוכרים שפעם היו שולחים גלויות ברכה בדואר, כבר מזמן לא! ואז אני מתקשרת או שולחת מייל לבני משפחה שעוד נשארו למכרים ולחברים. באותו יום אחה"צ, כשבועיים לפני ראש השנה לפני עשר שנים הפנקס היה בן שלושים. ברגע בו הוצאתי אותו מהמגירה הטלפון צלצל. עוד לפני שהוצאתי מילה - שמעתי צווחה שלרגע נדמה היה לי שמישהו תוקע בשופר, הלו אמרתי, מה העניין? משה נעלם. הבנתי שלא שופר שמעתי אלא את קולה המרוסק של דודה נעמי. אני מגיעה אלייך מיד אמרתי והנחתי מיד את הטלפון, התלבשתי ויצאתי במהרה מהבית. דודה נעמי היא הדודה היחידה שנשארה לי ומשה בנה נמצא בניו יורק במסגרת עבודתו עם המשפחה. הגעתי לדודה נעמי במהירות, היא גרה שני רחובות ממני. עליתי לדירתה, פתחתי את הדלת, היא ישבה בכורסה, ממררת בבכי. מה קרה שאלתי בבהלה. לא שמעת? היא אמרה בקולה המרוסק, היה פיגוע במגדלי התאומים בניו יורק ומשה שם. הדלקתי את הטלויזיה וכך נודע לי לראשונה על אסון התאומים. פתאם נפתחה הדלת והופיע חנן, בנה השני של הדודה נעמי. משה היא מילמלה... משה לא היה היום בעבודה הוא אמר לה . הוא לא היה במשרדו שבבניין התאומים - אמא משה בדרך לארץ את לא זוכרת? הם מגיעים לכאן לראש השנה.