לאן פנינו מועדות אנו שואלים ואין מענה
היה זה יותר ויכוח מאשר החלפת דעות ויכוח מר ועקר. מחד האדם בעל האמוציות שמבטאות את הראיה כיצד הוא רוצה שהעניינים יתנהלו ומאידך האחר שרואה את הנושא כפרט בתוך מערכת שלמה מקיפת עולם או בלשון פשוטה האחד שבונה את התאוריה על מה שרצוי ומנגד זה שחושב על פיתרון על פי המצוי כמובן שבויכוח בין השניים לא תהיה הסכמה. מי שפועל על פי האמוציות רוצה ליישם דברים על פי תפיסתו , מתעלם מהתמונה הכללית ולעומתו זה שמנתח את הבעיה תוך הסתכלות על מכלול הנתונים שעשויים להשפיע או למנוע את היישום , "הארץ היא שלנו ואנחנו צריכים לבנות וליישב כל שטח פנוי תוך התעלמות ממחאת הפלסטינים ואנשי השמאל והתעלמות מהמצב שיווצר כתוצאה מהחלטות שיתקבלו באו"מ" יטען המתנחל. ",אנו צריכים לשבת למו"מ עם הפלסטינים ולהגיע להסכמות,"' יטען רודף השלום. "הסיכסוך נמשך עשרות שנים והמצב הולך ומחריף עם חלוף השנים" וכך נמשך הויכוח כאשר כל אחד מתחפר בעמדתו. והשאלה היא היכן טמון ההגיון. למרות שבראיה ראשונה נראה שהמתנחל הולך עם הראש בקיר, יתכן שזו הדרך שצריך לפעול על פיה.הכוח שהוא בדרך כלל הקלף המנצח יכול להוביל בסופו של דבר לשלום המיוחל. אולם קיים סיכון שהמהלך לא יתנהל בהתאם לתכנית ואז ההפסד עלול להיות גדול יותר. וכאן נשאלת השאלה. האם מותר לנו להמר על הסיכויים להצלחת התכנית כאשר אין ודאות שהיא תיצלח. "אסור לנו להמר על עתידנו".יאמר האזרח הרגיל. " עלינו לשבת ולהגיע להסכמות גם אם נצטרך לוותר ויתורים כואבים.". וכך נמשך הויכוח כאשר האחד פועל ומקבל החלטות על פי אמוציות והאחר מנסה לעשות סדר בויכוח ומשלב בתוכו את כל ההגיון והאפשרויות שעלולות להתפתח מתוך קבלת ההחלטות. האם האמוציות משחקות תפקיד אצל מקבלי ההחלטות? או ההגיון הקר שיכתיב את המהלכים? הזמן הולך ואוזל ה"ה ראש הממשלה ביבי וראש הרשות אבו מאזן וצריך להחליט באיזו דרך תלכו על מנת שנדע אם להכין את מקטרת השלום או את קרדום המלחמה..
אם שואפי חיים אנו
ואם רצוננו בשלום
עלינו להילחם עליו
עלינו להילחם על כך שמנהיגינו יעשו הכל
על מנת שיהיה שלום
המלחמה שלנו היא באמצעות המחאות והקלפי.
שנה טובה