יום הכיפורים לפני שלושים ושמונה שנים

יש אירועים בחיים שלא שוכחים. באותה שבת לפני שלושים ושמונה שנים, צוהרי היום, ישבתי בגינה הציבורית שליד הבית עם בתי בת החמש ובעגלה התינוקת בת 4 חודשים, יחד עם שכנות נוספות וילדיהן מהבניין שלי ומבניינים סמוכים. פסטורליה של יום כיפור טיפוסי, פיטפטנו בנחת, הילדים שיחקו, שקט ושלווה. לא מיד שמנו לב אבל אחת השכנות העירה: "תראו מכוניות נוסעות בכביש". אט אט התמלא הרחוב בעוד מכוניות, וג'יפים צבאיים. גרנו אז בשכונה של המון זוגות צעירים. תוך דקות נפרדנו אחת מהשנייה ועלינו כל אחת עם ילדיה לביתה. כשנכנסתי, בעלי כבר היה לבוש בבגדי הצבא הירוקים שאותם שלף מארון בגדי החורף ששם היו מאוחסנים. "סליחה שהפכתי את הארון" הוא אמר. "מה קרה שאלתי בבהלה" "התקשרו אלי, יש מלחמה" הוא אמר ברצינות תהומית והוסיף " מיד באים לקחת אותי" "לאן" שאלתי? "לנקודת המפגש של היחידה" "מתי הספיקו להודיע לך, הרי רק לפני שעה קלה ירדתי מהבית והכל היה כל כך שקט". כן חברים יקרים - מאז עברו שלושים ושמונה שנים והארץ לא שוקטת ולא רגועה.