נוסטלגיה מצפון תל אביב שהייתה פעם שכונה
הייתי ילד שגידלו אותו בצמר גפן כינו אותי הילד של אמא ילד טוב ירושלים הבית-וילה בצפון תל אביב הרחוק היה כעין מבצר שמבדל אותך מהסביבה השוממה של תל אביב הישנה שטרם נבנתה. אהבתי להסתובב בין הפרדסים והשדות שהיתוו כעין תחום בין הבתים הבודדים שהיוו את השכונה לבין האזור הבלתי מיושב שבישבילנו הילדים היה סוף העולם. הסביבה של הפרדסים והשדות נתנו לנו הילדים חופש מוחלט לבצע את כל מעשי הקונדס שעלו בראשנו. למדתי להכין רוגטקה שבאמצעותה יכולתי לצוד ציפרים ויונים. טיפסנו על עצים לחפש קינים של ציפרים. לחמנו יחד גם כנגד נחילים של דבורים.ומי שלא טעם פעם עקיצה של דבור אינו יכול לתאר לעצמו עד כמה זה כואב. אולם מי שחשב שכמה עקיצות ירתיעו אותנו לא הכיר את החבורה. שוב ושוב יצאנו להילחם בנחילי הדבורים.. כשגדלנו והיינו לנערים כאלה בני 8-9 שהם ילדים גדולים , הרחקנו מהשכונה אל חוף הים. אהבנו לגלוש מהגיבעה עליה ניטע מאוחר יותר גן העצמאות אל חוף הים . מאוחר יותר העזנו לקפוץ מראש הגיבעה שגובהה היה כ-10 מטרים. החבטה שקיבלנו כאשר נחתנו הייתה די קשה אולם אף אחד לא הודה בכך . כולם קפצו גם נער הצמר גפן שחשש שיכנו אותו פחדן. הימים והחודשים חלפו ועכשיו הם נערים בוגרים.פתאום אפשר היה לשים לב לשינויים שחלו בהם. הפנים רחוצים ונקיים. השיער מסורק ומבריק משיכבה של ברלנטין. הצוארון של החולצה מעומלן ועומד זקוף מאחורי הצואר. גברברים צעירים שהחלו לפזול אל המין השני . פתאום הסתבר שהילדות שבעבר היו מצטרפות אל מעשי הקונדס שלנו , הן לא ילדות. ניכר בהן שינוי הן גופני והן שינוי בהופעתן. פתאום שמנו לב שהן נערות. ושוב חלפו הימים וכעת כולם גברברים. הם החלו להתעניין ולהתחבר אל המאבק נגד הקלגס הבריטי. ההצטרפות הייתה סודית ואף אחד לא ידע אם מי מחבריו הצטרף ולאיזו מחתרת. אני זוכר את היום שבו החלטנו אני וחברי להצטרף להגנה. היינו נערים בני 15. הופענו בנקודה שהוזמנו אליה. היה זה בית הספר בו למדנו. הוכנסנו לחדר חשוך כשמנורה מסנוורת את עינינו. נערך טכס השבעה שבו נאלצנו לחזור מילה במילה על המשפטים שהוכתבו לנו. המנורה המסנוורת לא מנעה ממני לזהות את המפקד שהשביע אותנו. היה זה שומכר המורה להתעמלות. היו אלו ימים מלאי תוכן שבהם יכולנו לבלות בטבע ולעשות כאוות נפשנו מבלי לפגוע באף אחד ומבלי שיתנכלו לנו. הייתה זו שכונה עזובה שהיום היא מרכז צפון תל אביב. הימים חלפו ואני בן 16.5. אני זוכר את ההפתעה ולאחריו הבכי כאשר הודעתי לאימי שהתגייסתי קשה היה לה לעכל את הידיעה ולא יכלה למנוע את הדמעות שהתפרצו מעיניה. הייתי ילד הצמר גפן שלה והיא חששה שלא אסתדר לבד. זו הייתה אחת הסיבות שלא סיפרתי לה כי התנדבתי ליחידת הנחיתה של חיל הים. מילא חייל אבל קומנדו? היו זמנים