ילדי אבו אל פיגל שתמיד היו רעבים
צפון תל אביב בשנות הארבעים של המאה העשרים הייתה בנויה שכונות שכונות עם דרכי עפר ומרחבים גדולים נטועים בפרדסים וביניהם שדות ירוקים . זו הייתה דמותה של צפון תל אביב דאז . בתי השכונות היו בני קומה אחת ולרובם הייתה גם חצר רחבת ידיים שהדיירים נהגו לשתול בה ירקות ועצי פרי וחלקם שתלו גם פרחים , אוכל לנשמה. . בלב השכונה גרה משפחה עניה מרובת ילדים.לא ברור מדוע אנשים עניים מולידים כל כך הרבה ילדים. בכל אופן המשפחה העניה הזו גרה בדירת צריף שגגותיו עשויים משטחי פח . הסיפור הזה נוגע לאותה משפחה שילדיה היו תמיד רעבים. אבי המשפחה היה עסוק כניראה בתעשיית הילדים ולא הצליח לכלכל את משפחתו.. . מידי יום היה נוהג לאסוף מגינתו את הצנון שקטף ומציע את מרכולתו לתושבי המרכז.\זו הסיבה כנראה שנהגו לכנותו אבו אל פיג'ל ובתרגום חופשי "אבי הצנון". בכסף שהישתכר היה רוכש עופות ופיתות לבני המשפחה. סיפרו בשכונה כי ראש המשפחה היה נוהג לשבת ליד השולחן בגפו ואוכל עד כדי שביעה. אחריו הייתה מתישבת האישה ואוכלת את מנתה ורק לאחר מכן התישבו הילדים לאכול את השיירים. לא ניתן היה לאמת את הסיפור אולם ידענו שהילדים היו תמיד רעבים. בשכונה היו מפעלים שעסקו בהכנת בלוקים . שיירות של גמלים היו מגיעות ופורקת את חול הזיפזיף לערימה אחת גדולה ערימת חול ששימשה לנו כמרכז משחקים . נהגנו לשבת על ערימת החול ולספר צ'יזבטים.התגלגלנו והיתפלשנו בחול הרך וכאשר חזרנו לביתינו היו נושרים מגופינו ערימות חול . גם ילדי אבו אל פיג'ל נהגו להגיע אל ערימת החול. הם לא באו לשחק . הם הגיעו מסיבה אחת אולי יזכו לקבל סנדוויטש או ביס מאחד הילדים . והילדים נהגו בהם ברישעות. . אחד הילדים שאחז פיתה ביד הודיע לילדים הרעבים כי אם יעשו סלטות באויר יקבלו נתח מהפיתה. הילדים הרעבים היו מוכנים לבצע כל תעלול על מנת לזכות בנתח מהפיתה שבידי הילד. הם קפצו וניתרו והתהפכו והיתפלשו בחול העיקר שיזכו בחתיכת הפיתה שקרצה להם. . ואז חילק הילד את הפיתה לארבעה חלקים ונתן לילדים הרעבים. הילדים אכלו את הפיתה בכמה נגיסות ולא נודע כי באה אל קירבם . ילדי אבו אל פיג'ל לא היו היחידים בשכונה בנים למשפחה עניה. היו עוד משפחות עניות אולם אצל הילדים האלו ניתן היה לקרוא את הרעב בעיניים. זה היה רעב כרוני. בזמנו לא היו מוסדות שיטפלו במשפחות העניות. הן היו נתונות לחסדי הגורל ולטוב לבם של השכנים. השכונה הייתה כעין משפחה אחת גדולה וכולם ידעו מה קורה בצלחתו של השכן . לאחר שנים נודע כי השכנים נהגו להעביר למשפחה מוצרי מזון בסתר. אולם גם זה לא פתר את הרעב שניבט מעיניהם של הילדים כשקראתי את הסטטיסטיקה על הילדים הרעבים בתקופה זו שבה קיימים מוסדות סוציאלים שמודאים שלא יהיו ילדים רעבים במדינה, קשה היה לי שלא להיזכר באותה משפחה שילדיה רעבו תמיד ללחם. תרתי משמע. ל ל ח ם
משפחה דתית מרובת ילדים וזקוקה לסעד. השכנים עזרו להם ולא נראה שהילדים סבלו מרעב. אבל מצד שני פגשתי אותם כשהם היו כבר בוגרים.
רובם עזבו את הבית בגיל נעורים.
כל ילדי הדודה הגיעו בסופו של דבר לעצמאות כלכלית.
מעניין מה התרחש עם הילדים הרעבים, נושא סיפורך?
היו הרבה רעבים. מי שנחשב אז מעמד הביניים במצבו דאז מקביל למצב השכבות החלשות.של היום.
בקופה ההיא לכולם היה חוסר
"מסורים" ו"אוהבים"
כמו שאתה מתאר -
כנראה
הרעב שניבט מעיניי הילדים
לא היה רק ללחם...
(גם לחום הלב.
לחיבוק אם
ואב.)
סיפור כואב.
אראלה