סיפור מרגש על חיים שמנציחים את המת

סיפור שקיבלתי במייל מרגש עד כדי כאב.: דביר עמנואלוב הוא החייל הראשון שנהרג במלחמה בעזה בעופרת יצוקה, > אביו נפטר שנתיים קודם ממחלה ממארת, > ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא את כל העול יחד עם אמא שלו. > האובדן שלו גרם לצער גדול במיוחד, בשל היותו בן יחיד, > ונותרו רק נשות המשפחה. > > ביום הולדתו האחרון, התאספו כל החברים והמשפחה מסביב לקברו, > הביאו שתילי פרחים וסדרו חלקת קבר יפה עבורו, > במהלך האירוע האמא שלו סיפרה לכולם שם סיפור מדהים: > > לילה אחד לפני שהלכה לישון, היא דיברה אל הקב"ה בקול רם ואמרה וביקשה: > "תן לי סימן, תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכל היה לשווא". > והלכה לישון. > באותו שבוע, הבת שלה בקשה ממנה לבוא איתה לחוצות היוצר - בירושלים - > היתה אמורה להיות הופעה של מאיר בנאי. > האם לא כ"כ רצתה, הרגישה במצב רוח מאוד שפל > אבל גם לא רצתה לצער את הבת ולכן נאותה, והלכה איתה > בלי הרבה שמחה וחשק. > המופע התקיים בבריכת הסולטן. > בעוד הנגנים מתמהמהים לכוון את הכלים שלהם, > וההופעה מתעכבת קצת, > ניגש אליה ילדון קטן בן שנתיים, זהוב תלתלים שנראה כמו מלאך ונגע בכתפה, > דליה, שהיא גננת במקצועה סובבה את ראשה ראתה את פני המלאך > ונכנסה עמו לשיחה. > -איך קוראים לך? אשל > -אתה רוצה להיות חבר שלי אשל? כן > -אתה רוצה לשבת לידי אשל? כן. > וההורים -שתי שורות מעל- צופים במלאך שלהם 'מטריד' את הגברת המובגרת > וקוראים לו אליהם. והיא, דליה מרגיעה אותם ואומרת שהכל בסדר. > ואז אשל הקטן הזה מספר לה שיש לו אח תינוק ששמו דביר... > כולה מתחלחלת מהשם, > עולה שתי שורות למעלה אל ההורים של אשל, > רואה את התינוק בעגלה ואומרת להם בחצי התנצלות: > -אם לא אכפת לכם שאני שואלת, בן כמה הבן שלכם? בן חצי שנה. > -ושוב אם זה בסדר שאני מחטטת, הוא נולד לפני או אחרי 'עופרת > יצוקה'? אחרי. > -וסליחה באמת, שאלה אחרונה, מדוע קראתם לו דביר? > והאמא של אשל ודביר מספרת: > אני קצינת נפגעים בצה"ל, וכשהייתי בסוף ההריון עם דביר, > הרופאים חשדו שהם מגלים מום מאוד קשה לתינוק, > אבל כיון שזה היה ממש בסוף ההריון כבר לא היה ניתן לעשות כלום, > אלא להמתין ללידה ולראות האם באמת יש מום או לא. > וכך, האמא -שירי- הלכה הביתה אחרי הבדיקה ובבית שמעה על נפילתו של > דביר במלחמה, > ומיד עשתה "עסק" עם הקב"ה: > "אם אתה מוליד לי תינוק בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר ע"ש החייל > דביר שנהרג". > דליה, האמא של דביר החייל, נשארה פעורת פה, > ואמרה להם - > -אני אמא של דביר, > ההורים הצעירים לא האמינו לה. > -באמת, אני אמא של דביר, > ושוב הם לא האמינו לה ושאלו: איך קוראים לך? דליה, דליה עמנואלוב > מפסגת זאב... > ואז האמא של דביר הקטן אמרה לדליה, > קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק. > > כמובן שמאז המשפחות אימצו אלו את אלו, > ושירי האמא של דביר ואשל, כקצינת נפגעים יצרה קשר עם דליה, > ומלווה אותה לאן שלא תלך ולכל מה שנחוץ לה. > > אם זו לא סיפור עם עצמה, > אז מה זו עצמה ??