המצלמה שחייכה

עמדתי שם עם מצלמה ביד האצבע מוכנה ללתוץ על מנת לקלוט את הרגעים המרגשים אולם פתאום מצאתי את עצמי שקוע בסרעפים. הסתכלתי על שתי נכדותי אחת בת 10 והשניה חיילת בת 19. שתיהן היו מסובות אל השולחן לחגיגת יום הולדת . שתיהן נולדו בסוף חודש מרץ. המשכתי לבהות כאשר עיני בחנו לסרוגין את בת ה10 ואת החיילת בת ה-19 . . רק כעת הבנתי עד כמה קשה הייתה המשימה לגדל ילדה יתומה בת 9. קשה היה לי להאמין שהחיילת שיושבת מולי ומחייכת היא אותה ילדה בת 9 שלקחתי לביתי. ילדה צעירה בשנה מהנכדה שישבה לידה . כמו בסרט נע ראיתי לנגד עיני את עשר השנים שחלפו מאז התיתמה מאמה. היו אלו שנים לא קלות. פגישות עם מחנכים , פסיכולוגים ופסיכיאטרים ורופאים . עכשיו היא יושבת שם ליד בני הדודים שמחה וחוגגת את יום הולדתה ה-19. ואז כאילו התעוררתי מחלום, הפעלתי את המצלמה . צילמתי עוד ועוד לשמר את הרגעים היפים.. הרגשת אושר הציפה אותי . נזכרתי שיום לפני כן הראתה לי את תעודת הבגרות שקיבלה באותו יום. כמו כן סיפרה לי כי זומנה לראיון לקורס קצינים.. שלחתי אליה שנית את מבטי וחייכתי לעצמי. " עשית את זה סבא יעקב" אמרתי לעצמי . היה חסר רק שאטפח על גבי לאות הערכה על העבודה שעשיתי. 10 שנים לגדל לבד שתי ילדות מתבגרות ללא עזרא וללא ניסיון. את ילדינו גידלה אישתי ז"ל . ואני הייתי צריך ללמוד לבד מתוך הניסיון כיצד לגדל שתי ילדות יתומות. היד שאחזה במצלמה המשיכה לצלם עוד ועוד . רציתי להנציח את הרגעים היפים.. חסל סדר מורים ופסיכולוגים. חסל ריצות למומחים וידעונים. המוצר המוגמר והמושלם יושב כאן לפני שמח ומאושר. . יום הולדת שמח