זיכרון של ילד בן חמש שנפרד מאמו בדרכה למשרפות

הספר שכתב ידידי השכן מתאר את השואה בעיני ילד בן חמש . הזיכרון שנשמר בראשו הוא של אמא המובילה אותו לפעוטון לא יהודי . קשה עליו הפרידה והדמעות לא פוסקות. טפיחות הנעליים המתרחקות הם הזיכרון האחרון של אמא שברבות הימים נודע לו כי נשלחה יחד עם אביו למחנה השמדה. הנאצים השאירו תעוד מפורט של המובלים לטבח. כך נודע לו לאחר מכן כי הוריו נשלחו למחנה ההשמדה בטרנספורט מס. 20 . הדייקנות הגרמנית תעדה את זהות הנרצחים.. את שמותיהם , עיסוקיהם ומספר המשלוח אל התופת. מאחור נישאר ילד בן 5 שטופל על ידי לא יהודים וכאשר היה חשש שיתגלה, הועבר לכפר לידי משפחה נוצרית שגידלה אותו וראתה בו חלק מהמשפחה..הוא מתאר את הזיכרונות מבית אמא. זיכרונות על משחקי מחבואים וכניסה לתוך מחבוא בארון כאשר התעוררה סכנה כי יבואו לחפש אותו. שנתיים שהה הילד כחלק מבני המשפחה הנוצרית בכפר. קשה היה לו להיפרד מהם כאשר הגיעו קרוביו שרצו להעבירו לארץ ישראל. . גם כאשר הסבירו לו כי הוריו לא יחזרו , גם אז סרב להתנתק ממשפחתו החדשה. בהמשך מתאר הספר את קורותיו של הילד שעלה לארץ במסגרת עליית הנוער. תאור על ההתאקלמות שהפכה אותו לכמעט צבר ועל השינוי הדרסטי שחל בו תודות לחבריו בקיבוץ. הזיכרון שנשאר עמוק בתוכי הוא של טפיחת הנעליים המתרחקות מקצה המסדרון. זה הזיכרון שבודאי ליווה גם את המחבר שלא ידע אז כי אמו הלכה לבלי שוב.או כפי שהוא מתאר "התאדתה בגזים דרך הארובה". מחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה נרכין ראש ונזכור את ששת מיליון היהודים שנרצחו בידי חיות אדם רק בגלל היותם יהודים.