צרת אחרים מרגיעה אותה

השיר שנותן לנו תמונה רחבה על צרה או חבילה שכל אחד מאיתנו גורר אחריו. כשאנו בוחנים את צרותיהם של האחרים אנו נעשים יותר רגועים
- הגיע במייל מכל פגישת קפה שלי עם חבר או חברה אני חוזרת הביתה הרבה יותר רגועה: "בהשוואה לצרות שיש לה עם הילדים שלה פתאום אצלי זה נראה לא כל כך נורא ". ומסתבר שלכל אחד יש בבית חבילה שלפתחו רובצת ממתינה ומחכה. האחד יש לו ילד סטלן לשני יש סתם בן בטלן לאחר יש גם עצלן וגם נצלן והכול באצטלת "אנשי נדל"ן". לאחת בת -לא צעירה -רווקה שאת אהבת חייה טרם מצאה. לחברתה יש בת שכבר התייאשה וילדים מתרומת זרע היא עושה . ויש את זו שהילד חזר בתשובה וכדי לראות נכדים צריכה שביס ופאה . וזו שילדתה היקרה מהארון יצאה ובבנות מינה מוצאת פורקן ונחמה. ונזכיר את השכנה מקומה שנייה שזכתה להמון נחת ושמחה מהבן העו"ד שרקד בביקיני במצעד הגאווה. וכמובן ישנו הזוג הנחמד מהמכבסה שבתם שעל חשבון ההורים רכשה השכלה עכשיו על מדרכות אירופה מוצאת פרנסה. ואיך לא נזכיר את הגרושות והגרושים שלהורים המבוגרים חוזרים - עם הילדים . "רק שבתות , חגים והסעות לחוגים, שניצלים ובייבי סיטר כשצריך בערבים " מסבים וסבתות אוהבים עוזרים ונהנים הפכו לעובדי קבלן שמגדלים שוב ילדים. ויש את הילדים הכועסים ,הלא מרוצים ולא חשוב כמה ומה הוריהם להם נותנים . ומה הם לעזאזל רוצים - אולי יודע האל כי פה לא תעזור להורים אפילו ורדה רזיאל . והחגים. איזה מתח. הם באים או לא באים ? עד הרגע האחרון ההורים תוהים ולא יודעים וכשסוף סוף יקירינו (בידיים ריקות) מגיעים, בזמן שהם אוכלים אנחנו הולכים על ביצים . ויש את הילדים שבהודו את עצמם מחפשים וחלקם משם לגמרי מחוקים חוזרים. והיתר - ע"י ההורים המסכנים מוחזרים ועכשיו לגמילה , תרופות וטיפולים נו ברור - על חשבון ההורים הדואגים. וחברתי שבנותיה אמניות ורוחניות אחת מציירת כל היום על עלעלים ואילו השנייה - מדברת עם פעמונים... אה כן. יש את בת דודתי המסכנה שבת הזקונים שלה הולכת ומשמינה מיום ליום צומחת תופחת וגדלה, מהבית לא יוצאת, בדיכאון שקועה רק באוכל ובמקרר מוצאת מפלט ונראית כבר כלוייתן שלחוף נפלט ויש את הרווקים הנצחיים שעוד עושים חיים, וגם אם לא גרים עם ההורים המבוגרים עדיין בגיל 40 כביסה אליהם מביאים ובשבת עם פלסטיקים מלאים יוצאים. ובל נשכח את הילדים והילדות הטובים- נשואים , מאושרים , אפילו באים לחגים , הפכו אותנו לסבים וסבתות מאושרים וגאים אבל מה לעשות - כספית עוד לא עצמאיים וכל פעם שאת ההורים המסכנים הם מבקרים, אלה נשארים עם יתרות וחסכונות מדוללים . ומה אני וחברי סה"כ בסוף מבקשים? שרק יהיו לנו הילדים שלמים ובריאים. אבל גם פה לצערנו אנחנו מגלים שרובם - בכדורים למיניהם תלויים. גם אנחנו צרכנו תרופות וכדורים, חלקם הפכו להיות ידידינו הטובים: לקחנו אקמול , א.פ.צ ואספירין. אבל הם - היום יותר "מתקדמים ": בלי קונצרטה בבוקר הם לא קמים ללא פרוזק - הם אושר לא יודעים ואם אין ריטלין - ילדינו לא נרגעים . וכמובן אלה שאם לא משהו שותים ומידי פעם קצת מעשנים או מסניפים לא מרגישים שהם ממש ממש וחיים. אני מאוד אוהבת לצאת לקפה עם חברים. יושבים ועל הילדים הטובים שלנו מדברים . ואז שלנו נראים פתאום לא הכי גרועים כי יותר קל להירדם בלילה עם צרות של אחרים