המשך סיפור חרצן של אפרסק

עכשיו היה זה תורו של המפקד להאדים ולהתבלבל. הוא ניסה למחות ולהגיד שאינו האדם המתאים, בתוך תוכו ידע שהיושר ממנו הלאה - הרי רצח של אדם חף מפשע היה תלוי לו על מצפונו, אותו רצח נתעב שביצע כדי לסלק את יריבו שעמד בדרכו להצלחה. מיד הציע מפקד הצבא שהחרצן יעבור לידיו של השר לענייני פנים. הלה, בתורו, ויתר גם הוא על החרצן, הרי ידיו אינן נקיות מפשע, כל השוחד והשלמונים שהוא מקבל מהאיכרים העניים תמורת האישור להרשות להם להמשיך ולעבד את חלקות האדמה הדלות שלהם. וככה עברה ההצעה לשתול את החרצן במורד ההיררכיה השלטונית, ובסופו של דבר לא נמצא בין כל השרים ובעלי התפקידים ולו גם אדם אחד ישר שהיה מוכן בלב שלם לשתול את חרצן האפרסק ולקוות לפירות מזהב. באולם הגדול השתררה דממה. המושל הבין וקלט את המסר שניסה הבחור להעביר לו, ופנה אליו באומרו: "אתה איש מאוד חכם, בחור צעיר. הוכחת לנו שהפשע שלך עלה לך ביוקר, ואתה משלם עליו, בעוד שאנחנו, כל הנוכחים באולם הזה, לא נענשים על מעשינו ומסתובבים חופשי... נראה לי כי שהית מספיק מאחורי הסורגים ואני מצווה בזאת לשחררך. חזור חזרה אל חייך, ונסה לחיות את שאריתם ביושר! ולא רק על דרכיך שמור, אלא אנא השגח גם עלינו, שלא נחטא או נגרום עוול שוב!" וכך היה. הבחור יצא לחופשי, נשא לאישה את אהובתו ושינה את דרכיו. בכיסו נשא תמיד, עד ליום מותו את חרצן האפרסק, כדי שיזכיר לו תמיד לא לסטות מדרך הישר. במותו הוריש את החרצן לילדיו, והמשפחה על דורותיה הפכה לעשירה ומשגשגת: אכן החרצן הזה, שנשתל בלבו של אבי המשפחה, הגנב לשעבר - החרצן אכן הניב פירות של זהב, והזהב הזה העניק להם הן חופש והן הצלחה.