"תנו לי את האפשרות לשכוח צעד"

יש לה הרבה שמות תואר, לרנה שינפלד: "מלכת המחול הישראלית", "אחת הרקדניות החשובות בדורנו", "מלכת האביזרים", "הרקדנית הנצחית". שינפלד היא כל אלה ועוד - רקדנית, כוריאוגרפית, מנהלת להקה ומורה למחול. היא כל מה שכל אחד ואחת מאיתנו רוצה להיות בכל גיל - נוכחת, משתנה, בתנועה. היא מעיין הנעורים שכולנו רצינו ללגום ממנו.

בגיל 77, אחרי למעלה מ-40 עבודות שרבות מהן הפכו לקלאסיקה של המחול הישראלי המודרני, יוצאת שינפלד בערב מחול חדש, בשם "הרקדנית שוכחת צעד". המופע, שייפתח ב-14 במרס בבכורה חגיגית, נוצר בהשראת שיריו של המשורר והמחזאי יוסי יזרעאלי, שכתב בין השאר: "צוחקת ובוכה, הרקדנית שוכחת צעד ומשחררת את הפרפר הכלוא בגופה".

אז מה קורה לרקדנית ששוכחת צעד? "לא קורה לה כלום", משיבה שינפלד, "היא פשוט הבינה שכדי להיות רקדנית מושלמת היא יכולה להרשות לעצמה גם לשכוח צעד. היא יכולה וצריכה. הרעיון הוא שהשלמות מונחת באי השלמות, אנחנו לפעמים מתאמצים יותר מדי. הבדואית, למשל, כשהיא רוקמת שמלה פאר, היא תמיד עושה שגיאה. גם נגד עין רעה, אבל גם בגלל שאם אין שגיאה זה לא שלם. וזה ידע מאד חשוב בחיים שלנו. השלמות האמיתית היא בחופש ובאפשרות ללכת לאיבוד".

- איזה כיף זה להגיע למקום חדש בחו"ל ופשוט ללכת לאיבוד.

"נגעת בנקודה שאני הכי פוחדת ממנה, ללכת לאיבוד במקומות חדשים. הריקוד מאפשר לי את זה. אני רוקדת לא רק כדי לדבר עם הקהל, אלא גם כדי להתפתח, לצמוח, ללמוד על עצמי וללכת לאיבוד. בגיל מאד צעיר מחנכים אותנו שלא ללכת לאיבוד, יש סביב זה המון חרדה, ועכשיו מגיע השחרור".

"כולנו רוצים מחיאות כפיים, פרחים ושוקולד"

 "השלמות נמצאת באי השלמות". שינפלד. צילום: גדי דגון

- ב-1997 הוצאת ספר שירים בשם "אתה תרקוד אני אמעד", ועכשיו לערב קוראים "רקדנית שוכחת צעד". מוטיב חוזר?

"את צודקת. זה בדיוק אותו מוטיב, הצורך למעוד. תנו לי את האפשרות למעוד, תנו לי את האפשרות לשכוח צעד. כולנו חושבים שאסור. זה לא מגיע אצלי מהמקום של 'יאללה בלגן', אני חונכתי אצל אימא פולניה ובארה"ב הלימודים היו מאד מדויקים ומקצוענים, אבל בתוך כל זה יש את האמונה במקריות, את החופש לאלתר. רק אחרי שזכרת מיליון צעדים, אתה יכול להרשות לעצמך לשכוח צעד".

- פילוסופיה לחיים?

"לגמרי. לשכוח צעד זה תהליך ארוך מאד. בערב הזה כמו בכל המופעים אני אמנם מדברת על רקדנית, אבל בעצם על החיים של בני האדם כולם. כל אחד מאיתנו עולה על הבמה ויורד ממנה, כל אחד מאיתנו חווה את המסך שלפעמים נסגר ולפעמים נפתח. וכולנו רוצים מחיאות כפיים, פרחים ושוקולד, וגם להשתחוות. בדיוק כמו הרקדנית. החיים שלה הם החיים של כולנו".

שינפלד, נשואה, אם לשניים וסבתא לארבעה, נולדה בתל אביב לדבורה ולישראל שינפלד, ממקימי העיר. כשהיתה בת ארבע התוודעה לראשונה לאסון השואה שפקד את הוריה, כאשר 14 אחיותיהם ואחיהם ולמעשה כל משפחתם נרצחו על ידי הנאצים. היא למדה בבית הספר למחול של מרתה גרהם ובבית הספר ג'וליארד היוקרתי בניו יורק. התחברה עם הכוריאוגרפית הידועה פינה באוש, וזכתה באינספור פרסים בארץ ובעולם, שכדי לפרט את כולם נזדקק לכתבה נפרדת.

"לגוף יש את המוזיקה שלו, לא צריך לתכנן הכל"

 "ברגע שנכנסתי בגיל 12 לסטודיו למחול, ידעתי שזה העולם שלי". שינפלד. צילום: גדי דגון

את דרכה בארץ החלה כרקדנית בלהקת בת-שבע, שהיא נמנית על מקימיה. הלהקה עלתה ושגשגה, ושינפלד הפכה לרקדנית ראשית, לכוריאוגרפית, למורה ולמנהלת בתקופות שונות של הלהקה. במסגרת הלהקה ביצעה כ-40 תפקידים ביצירות של גדולי הכוריאוגרפים בעולם.

בתקופת חברותה בלהקה נפצעה, ועברה טיפול בגרמניה. הפציעה גרמה לה לפתח שיטת ריקוד חדשה. "כשחזרתי מגרמניה עוד לא הייתי מושלמת בדריכה שלי, ולמזלי היה בארץ מורה מארה"ב שליווה אותי", היא מספרת. "הוא עזר לי לשנות את הגישה שלי לגוף, ובעזרתו הבנתי שאני לא צריכה לנסות לחקות סגנונות, אלא ליצור מתוך עצמי. אני אומרת לתלמידים שלי: 'אל תשתמשו בשרירים, תשתמשו בשירים'. הטכניקה היום היא בטן חזקה ומכווצת, אבל צריך הרבה יותר מזה. צריך לדעת מה זה עקב ולעקוב אחריו, לדעת מה זה מרפק ולמה אומרים 'יש לי מרפקים' או 'קשה עורף'. לגוף יש את המוזיקה שלו, לא צריך לארגן ולתכנן את הכל".

ב-1979, אחרי 20 שנה בבת-שבע, הקימה את תיאטרון מחול רנה שינפלד, שבמסגרתו פועלים עד היום להקה, בית ספר וסדנה. בתקופה זו יצרה למעלה מ-90 מחולות. רבות מיצירותיה הפכו לנכסי צאן ברזל ולקלאסיקה של המחול הישראלי. לאחרונה נוספה לפעילות גם מסגרת "חלון פתוח", שבה מוזמן הקהל לצפות מקרוב ובאווירה אינטימית באמנותה של שינפלד. היא יצרה שפת מחול ייחודית ומקורית המשלבת בין חפצים, קולות אדם, שירה, וידאו, מוזיקה, ציור, אמנויות ואמנים משטחים שונים.

- התחלת לרקוד בגיל 12, מאוחר יחסית לשנים ההן.

"נכון, כיום יש לי תלמידות בנות 4. אני תמיד רציתי לבטא את עצמי, אבל לא ידעתי עם איזה אמנות לעשות את זה. ממש במקרה מישהי ראתה אותי בכיכר דיזנגוף עושה שפאגט וגשר. היא אמרה לי 'את חייבת לבוא לרקוד אצל מיא ארבטובה'. ברגע שנפתחה הדלת של הסטודיו, ידעתי שזה העולם שלי. הריחות של הזיעה, המוזיקה ברקע של שופן ובטהובן שלא שמעתי בבית. הבנתי שאני טובה, כי המורה שרטה אותי בגב ואמרה לי 'מה שמך ביבלה?'".

"משפט אחד יכול לעורר משהו בפנים שמעיף אותי"

 "לא צריכה עיצוב מושלם, זה נראה לא אנושי". שינפלד, צילום: גדי דגון

בעולנו, ובטח בתחומי האמנות השונים, הדרך היחידה להישאר רלוונטית היא להיות קשובה לשינויים ולצאת מהקופסא. לשאלה האם זה תהליך קשה משיבה שינפלד: "קשה זה לנהל להקה, תקציבים ובני אדם בחברה קשה שאין בה כספים. זה קשה. הריקוד הוא תענוג. מובן שיש לצד העונג גם קושי ועייפות, אבל מבחינת ההשראה אני כמו חליל שהרוח נכנסת בו ומנגנת. משפט אחד יכול לעורר משהו מבפנים שמעיף אותי, זה בא לבד. אני ברת מזל שמהתחלה היה לי חוט זהב שהוביל אותי. חלומות, מוזיקה, מילים".

הערב החדש "רקדנית שוכחת צעד" מחולק לשניים. החלק הראשון בנוי כמו סיפור על פי פרקים, כאשר בכל פרק על רקע המחול מקריאים שינפלד וקובי מידן, הנשוי לבתה, אגב, טקסטים מתוך שירים של יוסי יזרעאלי בדואט של שני קולות, לצלילי מוזיקה של אלכסנדר בלנסקו. בטקסטים משולבים מיצג וידאו והמון חפצים כמו ששינפלד אוהבת. בחציו השני של הערב יעלה בבכורה הריקוד "פיציקאטו", לכוריאוגרפיה של שינפלד ובביצוע הרקדנים היוצרים של הלהקה, שיבצעו פריטה ידנית על מיתרי גופם לצלילי הכינור של בלנסקו.

- למה קוראים לך הגברת עם החפצים?

"אני משתמשת המון בחפצים, תוך כדי הריקוד מגיעים אלי שפע של רעיונות. למשל עכשיו, בא לי לעשות מסכות מזהבים, אלה שהיינו אוספות כילדות, או מעטיפות של סוכריות ושוקולדים, ואפילו מאריזות של אנטיביוטיקה. אני אוהבת לעבוד עם דומם ולהלביש על הגוף, אוהבת למחזר, לא אוהבת לזרוק דברים. אני לא צריכה עיצוב מושלם. אני גם לא אוהבת רקדנים מעוצבים מדי, זה נראה לי לעיתים לא אנושי".

- יש לך תלמידים בכל הגילאים. אפשר פשוט לבוא אלייך במקום ללכת נניח לחוג יוגה?

"יש לי תלמידים מגיל 4 עד 60 ויותר. אני עושה גם הרבה סדנאות בבתי אבות ולצעירים. העבודה שלי עם החפצים מתאימה לכל אחד. זה מהנה, מרגש ומפתח, כמו מדיטציה. אני עובדת עם שקיות זבל, למשל, מלמדת לשמור על שיווי המשקל, להתרומם נכון. המטרה היא לחקות את התנועה של השקית, התנועה שלה מאד פואטית. איך היא נשארת על הרצפה בלי לזוז, אבל עם המון אוויר ונשמה".

"אדם מריר, מאוכזב ולא מרוצה גם נראה ככה"

 משתדלת לא לאכול עוגות, אבל חוטאת לפעמים. שינפלד, צילום: גדי דגון

- מה סוד המראה שלך? מה סוד האנרגיה?

"הפילוסוף קיקרו אמר: 'אין אדם בשיא אושרו אלא כשהוא רוקד'. כשאתה מפעיל את כל המכונה הנהדרת הזאת שאיתה באת לעולם, אתה חיוני ושמח. אדם מריר, מאוכזב ולא מרוצה גם נראה ככה. מים עומדים הופכים ירוקים, צריך לזוז".

- מה את אוכלת?

"אני שומרת. אני אוכלת בשר והרבה ירקות. בערב סלט ענק עם אגוזים וחמוציות, בשר עוף או קציצות. לאחרונה נפתחה לידי קונדיטוריה של מיקי שמו, זה נורא. בחיים לא אכלתי עוגות. אימא שלי היתה עושה שטרודל נפלא אבל השתדלתי כמה שפחות, כי אם אוכלים עוגייה אחת מגיעות אחריה עוד עשר. הסוכר ממכר. אני חוטאת, אבל משתדלת למחרת לשמור כדי לא לעלות במשקל".

- מה מפחיד אותך?

"להיפצע, לא להיות מסוגלת לרקוד".

- חשבת פעם להפסיק לרקוד?

"כרגע לא. זה יכול לקרות כל רגע (צוחקת). היה פעם רגע כזה, כשנולד הבן שלי. הייתי מאושרת לשבת ולהניק והרגשתי נפלא, לא רציתי לחזור לכל המהומה. אני חייבת תודה לחברה שלי ששכנעה אותי לחזור. שמעתי בקולה והיא צדקה".

- מה הלאה?

"אני רוצה להיות אחרי הבכורה, לשבת ב'סוזנה' בנווה צדק עם ידידיי ואוהביי, שמחת החיים שלי זה הקהל שלי. אני מקווה שיבואו הרבה אנשים לראות אותי שוכחת צעד, ומקווה לראות את עצמי ממציאה צעד, כי ברגע ששוכחים צעד צריך גם להמציא אחד חדש. לאבד משהו כדי למצוא משהו אחר. הנפש מלאה באפשרויות, והאלתורים הם הכי מקסימים. בתוך המבנה הממושמע של הריקוד זה נפלא לאלתר. אני מקווה שבעתיד יהיה לי אומץ לעשות ערב שכולו מתחילתו ועד סופו אלתורים".

 [#middleBanner] 

5 אלבומים שכדאי לשמוע עם הנכדים

"המוזיקה היום תעשייתית, הכל אינסטנט" 

סבתא סורגת: אמנית רחוב בת 104

החיים של ישראל גוריון: לפחות אנחנו יכולים לצחוק

אילנית לא מפחדת מהגיל

אוהבים תרבות ומחול?

הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה