האיש שפענח את סוד החיים הארוכים

כשד"ר שי וייסברג (66) סיים צבא, כמו רבים אחרים הוא לקח תרמיל ויצא לטיול בעולם. הוא טייל מארה"ב ועד מרכז אמריקה ואירופה בטרמפים. החלום שלו כבר אז היה לראיין אנשים בני 90 ויותר, שיספרו לו את סוד אריכות הימים. בסוף הטיול תכנן ללמוד רפואה טבעית באנגליה, אבל החלומות קצת התערבלו בחיים. "תמיד חיפשתי דרך אחרת, אבל אז אישה אחת חטפה אותי והתחתנתי", הוא מחייך.  

הוא למד חינוך גופני, עבד 9 שנים כמורה להתעמלות, בהמשך ניהל בית ספר פרטי לילדים מחוננים במכללה למנהל. החלום ללמוד את סוד החיים הארוכים נשאר בצד, נולדו שלושה ילדים, היום וייסברג הוא גם סבא לארבעה נכדים. בגיל 45 התגרש, ואז לדבריו התחילו החיים האמיתיים. "עד אז הייתי אבא, עסוק במשפחה ובכסף. אחרי הגירושין התחלתי לחשוב על עצמי", הוא אומר.

"הייתי אדם סגור, תפקדתי קצת כמו רובוט. גיליתי את הנתינה ואת הסגולה המופלאה שבה. יש פתגם סיני שאומר 'שמץ מן הניחוח נשאר על היד המעניקה פרח'. החלטתי שאני כותב ספרים ומרצה עליהם בכל הארץ". וייסברג, ד"ר לפילוסופיה וספרות השוואתית, סופר ובעל הוצאה פרטית משלו, כתב עד היום 11 ספרים העוסקים ברוח האדם. ספרי עזר והדרכה לחיים, אם תרצו. בין הספרים שכתב נמנים "זר הוא חבר שעדיין לא הכרתי", "לב חושב מוח אוהב", "החיים ומה שביניהם". שניים תפסו את עינינו במיוחד: "100 שנים של שמחה" ו"אהבות בבית אבות".

הראשון הוא הספר שכל כך רצה לכתוב כבר בצעירותו - סיפורים מופלאים על אנשים מיוחדים, שהצליחו בזכות אורח חייהם וגישתם לחיים להגיע לגיל מופלג של 90 פלוס ואף מאה פלוס. "אהבות בבית אבות" ראה אור ממש בימים אלה, ועוסק בסיפורים רומנטיים  ונוגעים ללב בגיל הבוגר. וייסברג אוהב לדבר בפתגמים, מה שנראה בתחילת השיחה כמוזר. "ככה אני חי, אלה לא קלישאות", הוא מסביר, ולאט לאט הפתגמים השתלבו בשיחה כאילו זהו מקומם הטבעי.

"אני מכיר בני 80 כבני 50 ובני 50 כבני 80"

היה לו רומן עם אחת המרואיינות המבוגרות בספר. וייסברג, צילום: איה הקטין

למה בכלל החלטת לכתוב ספרים?

"אבא שלי נפטר כשהייתי בן עשר. זה היה מוות טרגי. כל החיים כתבתי למגירה, זאת הייתה אולי הדרך שלי לתקשר איתו. אחרי שהתגרשתי החלטתי להוציא הכל - אספתי פתגמים שלי ושל אחרים והוצאתי ספר בשם 'החיים ומה שביניהם'. זה עזר לי לצאת מהגירושין הכואבים. רציתי לעזור לאנשים במקומות שבהם אני נעזרתי. ויקטור פרנקל כתב בספרו 'האדם מחפש משמעות', שהיה לו חבר שהוא ביקש ממנו שבכל יום יספר לו סיפור מצחיק כדי לשרוד. אני חושב שהאופטימיות שלי עזרה לי לשרוד את היתמות שלי, עזרה לי לשרוד גירושין ולמעשה הולידה אותי מחדש".

איך היה הליך היצירה של "מאה שנים של שמחה"?

"פעם, כשהייתי ילד, איש בן 70 נחשב זקן. היום אני כבר מכיר בני 80 כבני 50 ובני 50 כבני 80, פגשתי אנשים מופלאים שדרכם הבנתי שזה לא חשוב בן כמה אתה אלא מה תחושת הגיל שלך. ב-2007 הפכתי טבעוני מטעמי חמלה ומטעמי בריאות. הייתה לי הרצאה  בתנועת הטבעונים והתאהבתי ביו"ר דוד נחום. בן 92 ולא ראה רופא מימי חייו.

"הוא היה איש קטן קטן אבל ענק רוח. 'חיה פשוט כדי שאחרים פשוט יחיו', אמר מהטמה גנדי, וככה נחום חי. יום אחד הוא תפס חיידק ולא קם ממנו. כתבתי עליו ספר בשם 'איש קטן גדול', והוא היה ההשראה להמשיך את החלום שהיה בי 30 שנה. לחפש אנשים כמוהו. אנשים נפלאים שהגיעו לגיל מופלג וחווים חיים מלאים במלוא חיוניותם. אולי העובדה שאבא שלי היה אמור להיות עכשיו בגיל הזה גרמה לי להיות כל כך מחובר לאנשים האלה. הם מסקרנים אותי, מרתקים אותי כילדים בני 90". 

אז מה הטיפים לחיים ארוכים?

הומור, אופטימיות, חברים, אכילה מועטה ופעילות גופנית: הבסיס לחיים ארוכים. צילום: Shutterstock

וייסברג שוחח עם כמה עשרות אנשים שהגיעו לגיל מופלג, שמע את סיפור חייהם ולקח מכל אחד מהם טיפים לאריכות חיים. רוב האנשים המובאים בספר שהגיעו לגיל מופלג קראו הרבה, אכלו מעט, התעמלו על בסיס קבוע, מלאי הומור וכנראה הכי חשוב - הייתה בהם אופטימיות בלתי נלאית.

"כל אחד מהאנשים נגע לליבי", אומר וייסברג. "חיים סביצקי, הצייר השובב, נהג כשהיה בן 103, הייתה לו חברה צעירה. הוא היה מדהים. צוחק, שמח ומחבק. איש עם אופטימיות והומור בלתי רגיל. כששאלתי אותו מהו סוד חייך הוא אמר לי: 'אנשים לא הפסיקו לצחוק בגלל שהזדקנו, אלא הזדקנו בגלל שהפסיקו לצחוק'. יש את יעקב קוואט ששיחק איתי שחמט עד גיל 107, ובכל פעם שניצח אותי היה פורץ בריקוד של שמחה. איש זקוף קומה ויפה תואר שהפנינים שלו לחיים ארוכים כוללים קריאת ספרים, תאוות חיים, ריכוז עצמי, סקרנות, צעדה יום יומית, אכילה מועטה, חשיבה חיובית ומעשית".  

היית בלוויות שלהם?

"לא, בכלל לא. אני חווה אותם בחיים, אפילו גרתי איתם. אני מרגיש אותם, אני לא מראיין אותם. היה לי אפילו רומן עם אחת מהם... אבל לא ניכנס לזה".

 [#middleBanner] 

איך אתה מסכם את הטיפים לחיים ארוכים?

"כל המחקרים מראים שהגיל הכי מאושר הוא 60 ומעלה. הטיפים המרכזיים לחיים ארוכים הם לקרוא הרבה, לצחוק כמה שיותר, לא לחשוש להשתטות, לאכול מעט. 'כשהחגורה מתארכת, החיים מתקצרים'. לקחת את החיים אחרת, יותר בקלות. להתעמל, אבל לא באופן נמרץ, להיות בחברת באנשים, לחפש קבוצת שייכות, קבוצת מטיילים, קבוצת רוכבי אופניים, קבוצת שחקני ברידג', קלפים. לא משנה מה, תחושת הביחד עושה טוב. אמא תרזה הקדושה אמרה 'הבעיה בעולם היא שאנחנו משרטטים מעגל משפחתי קטן מדי'. אני באופן אישי חושב שהמשפט 'אם אין אני לי מי לי' פשוט לא נכון. שיתוף פעולה וקהילה זאת הנוסחה המנצחת. אנחנו יותר מדי עסוקים בעצמנו ובנכסים שלנו, ומאבדים את מה שהכי חשוב - תחושת הביחד. חיי חברה פעילים חשובים מאד לאריכות ימים".

הזקנה מפחידה אותך?

"מה פתאום, אני ילד. אני שוחה בים, רוכב על אופניים, עושה דברים שלא עשיתי. יש פתגם שאומר 'כל עכבה לטובה', זאת לא קלישאה. התהפכתי על אופניים בדרך לאילת. הייתי חצי שנה עם גבס וכתבתי  ספר. אולי לא הייתי כותב אותו אם לא הייתי שובר את הרגל".

"הבנתי שיש דרך אחרת לחיות את החיים"

 הפסיק לרדוף אחרי כסף והתחיל לחיות חיים אחרים. וייסברג, צילום: איה הקטין

למה המסע הזה על אופניים עד אילת?

"כשהתגרשתי האופניים היו הפסיכולוג שלי. רכבתי כל יום 40 או 50 קילומטר, להוציא את האנרגיות. ברחתי מכאבי נפשי. יום אחד בדרכי לתל אביב מנתניה ראיתי חבורה של אנשים רוכבים, והתברר שהם נוסעים לאילת. חבורת חוצה ישראל. הצטרפתי אליהם, לטיול ממטולה עד אילת.  ככה, בלי תכנון. מאז עשיתי את זה חמש פעמים. זה אדיר. זאת לא תחרות, מי שעייף יכול לעלות על אוטובוס. יש שם ילדים בני 15 ואנשים בני 80, נשים, וגברים, יהודים וערבים. כולם".

אתה כותב לא מעט ספרי עזר. מה יש בך שנותן לך את הידע לכתוב ספרים כאלה?

"לכל אחד מאיתנו יש סגולה מסוימת. 'הפסל קיים, אני רק מגלף את האבן' אמר רודן. אני אולי רגיש יותר בגלל מה שקרה לי עם אבא שלי. אני קורא המון ספרים, יש לי המון חברים ואני מרגיש שיש לי את התכונה הזאת. אכפת לי מאנשים".

במי אתה נעזר?

"אני באופן אישי נעזרתי מאד בספר 'אל דאגה' של דייל קרנגי, בטוני רובינס שכתב את 'הענק שבפנים', וכמובן הספרים של דיפאק צ'ופרה ואושו המדהים מכולם. קראתי והבנתי שיש גם דרך אחרת מזאת שאנחנו מכירים – תעבוד, תעשה ילדים, תרוויח כמה גרושים,  קנה דירה עם משכנתא וזהו".

במסגרת ההרצאות שלו מגיע וייסברג לעיתים קרובות לבתי דיור מוגן, ולא במקרה יצא השנה ספרו "אהבות בבתי אבות" - לקט נפלא על עשרות זוגות שמצאו בגיל מבוגר את פרק ב' או פרק ג' של חייהם. "אני חושב שאין גיל לאהבה. שוחחתי עם אלמנים ואלמנות שהכריזו שאינם מעוניינים למצוא בן זוג חדש, וחיפשתי אנשים שלא נעלו את ליבם ויצאו למסע חיים חדש".

סיפור אהבה שהתחיל בגיל 15 ונקטע, המשיך בגיל 75

 בספר הבא מתכנן וייסברג לכתוב על אוטופיה שבה אנשים עושים אהבה, לא מלחמות. צילום: Shutterstock

מה היה הסיפור הכי רומנטי ששמעת?

"סיפור אהבה פרסי. זה סיפור שכל פעם שאני מספר אותו יש לי את אותה צמרמורת שהייתה לי כששמעתי אותו לראשונה. הגעתי להרצות בבית דיור מוגן והייתה שם חבורת נשים פרסיות שביקשו הרצאה פרטית. דיברתי על הספר 'אהבה בימי כולירה' של גבריאל גרסיה מרקס, וסיפרתי על לורנטינו אריסה, שחיכה לאהובתו פרמינה דאסה 51 שנים, תשעה חודשים וארבעה ימים. ואז אישה אחת בקהל אומרת 'זה קרה לי'. היא סיפרה שלפני 60 שנה, כשהייתה ילדה בת 15 בפרס, הכירה בחור והתחיל ביניהם סיפור אהבה.

"אחת הדודות שראתה אותם ביחד הלשינה להורים. הם היכו אותה ונעלו אותה בבית. הוא היה ממשפחה ענייה והם היו ממשפחה מיוחסת, ולא נתנו לה להתראות איתו. חיתנו אותה עם גבר אחר, איתו חיה 35 שנה עד שנפטר. היא הכירה גבר אחר, ואחרי 15 שנה נפטר גם הוא. יום אחד, כשהייתה כבר בת 75, חיכתה בתור בקופת חולים, ופתאום יצא איש אחד עם הליכון. היא הסתכלה עליו, ומשהו בו היה מוכר. היא העזה ואמרה לו מילה בפרסית. הוא ענה לה בפרסית, הם התחילו לשוחח ופתאום היא צעקה 'יעקב'. הם התחבקו בהתרגשות. היא אמרה לי 'לא ראיתי איש זקן עם הליכון, ראיתי את הנער ההוא שהייתי מאוהבת בו. את יעקב שלי, אהבת חיי'.

מה הספר הבא? רומן אולי?

"תודה על השאלה. אני כבר חמש שנים כותב רומן בשם 'בונוביה'. בונובו הוא קוף אדם  שהמאפיין החברתי שלו הוא שהקבוצה נשלטת על ידי נקבות, ושיחסי המין הם חלק אינטגרלי מהיחסים החברתיים, ומתקיימים לרוב לשם שעשוע והנאה ולאו דווקא לשם רבייה. את מבינה, אפס אלימות. הנקבות מנהלות את העסק עם הרבה סקס. כמו שאנחנו לוחצים ידיים הם לוחצים אגן אל אגן. מאד התלהבתי מהם והחלטתי לכתוב רומן על אי שבני אדם חיים שם בדיוק ככה. אוטופיה. אין מלחמות, כולם עושים אהבה, הכל בחיוך".

לחיות עד 150 שנה: זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

רוצים לחיות כמו בעבר? חשבו שנית

הסוד לאריכות ימים: לא להפסיק ללמוד 

"אני לא מתביישת במילה זקן"

עוד טיפים לחיים ארוכים מאנשים שחיו מעל 100 שנה