קיבוץ עירוני אפעל במלחמת העצמאות

קיבוץ עירוני אפעל עלה על הקרקע באפריל 1947, כחצי ק"מ דרומה מערבה מכפר אז"ר וכחצי ק"מ צפונה לכפר הערבי חיריה. חייתי בו כילד מאפריל 47 עד יולי 50. הקיבוץ היה במקום בו מצוי עתה בית האבות של משען. הכפר חיריה היה במקום בו נמצאת עתה רמת אפעל. אחרי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר החלו הערבים בחיריה לירות לכיוון אפעל בנשק קל. כהגנה בפני האש הוקמה מסביב לאפעל חומה של שני קירות עץ וביניהם חצץ בעובי של כעשרים ס"מ, כמו בימי חומה ומגדל. למיטב ידיעתי זהו היישוב היחידי שהוקמה סביבו חומה כזאת במלחמת העצמאות. משפחתנו גרה בקומה שניה ועל המרפסת הפונה דרומה נבנתה חומה קטנה משני פחים עם חצף ביניהם. על אפעל ירו גם ממערב, מכיוון הכפר סלמה, היום כפר שלם. באפעל הייתה כיתת נוטרים עם נשק בריטי, רובים ומקלע לואיס. וכן כיצתה נוספת של ההגנה שפיקד עליה גר ממוצא יווני בשם נתן. הייתה להם גם מרגמה טו-אינץ' (52 מ"מ) בנוסף לנשק האישי. כשהערבים היו יורים היו מגיני היישוב עולים על דוכנים צמודים לחומה ומשיבים אש. אנחנו הילדים אספנו את התרמילים שהיו אז להיט אספני ופעם אף יצאנו לאספם בעת חילופי האש וכנמובן גורשנו מיד חזרה למחסה. כילדים למדנו בבית הספר היסודי בשכונת בורוכוב, מעל מכתש. היינו נוסעים כל יום במשוריין סנדביץ', כמו אלה שנסעו בשיירות לירושלים. נסענו בדרכים מאולתרות שכיום בנויות עליהן שכונות של רמת גן וגבעתיים (שיכון הצנחנים, רחוב הירדן, ועוד). כשהיינו מגיעים לבית הספר הרגשנו ממש גיבורי מלחמה. במארס 1948 כבש כוח מחטיבת אלכסנדרוני את הכפרים הערבים שבסביבה - חיריה, סקיה, כפר ענה, ועוד. הערבים ברחו והשאירו מאחריהם הכל, אפילו אוכל חם. בזה נגמרה עבורנו המלחמה. לאחר מכן אנחנו הילדים הלכנו לכפר לחפש מציאות. מצאנו תחמושת חיה שהוחרמה מאתנו על-ידי המבוגרים. כאשר הוקמה המדינה והמצרים באו להפציץ את תל אביב והונסו על-ידי חיל האוויר הצעיר של ישראל, ראינו את זה מרחוק. אבי הביא לאפעל בזמן המלחמה את הוריו הזקנים שגרו בשכונת מונטיפיורי ופחדו מאד. באוקטובר 48 נהרג דודי, גד איזירר, אחי אבי, במשלט ממזרח לבית נבאללה על-ידי צלף עברי. הוא היה בן 38 והיה שייך לחי,ם של תל אביב שהחזיק אז את המשלטים שנכבשו.