שתקנו מספיק אילה אמן

אילה הייתה נערה סקרנית מלאת חיים ותוססת, בת למשפחה חשובה בקיבוץ. נער חוץ יפה תואר שהגיע לקיבוץ מצא חן בעיניה. "התחלנו להיות חברים", היא מספרת, "ככה קראו לזה אז. אחרי תקופה מסוימת הוא התחיל להפעיל עלי לחץ שנשכב ולא הסכמתי. הסכמתי לעשות דברים אחרים, אבל לשכב לא רציתי, בעיקר כי פחדתי להיכנס להריון.

"העימותים סביב עניין הסקס הלכו וגברו, ורציתי להיפרד. הוא לא היה מוכן לשמוע על זה והאלימות התחילה. אז כבר לא גרנו עם ההורים, גרנו בצריפים של הנעורים בקיבוץ והוא פשוט התחיל להכות אותי. הוא היה דוחף אותי למחסן ומכה אותי מכות רצח. הוא איים עלי שאם אעיז לספר למישהו הוא יכה אותי יותר".

אף אחד לא ראה את סימני המכות?

"לא, כנראה שלא. לא זוכרת למה אבל אף אחד לא ראה. אבל אז התחילו סימנים בהתנהגות. הייתי תלמידה מאוד טובה, והציונים שלי התחילו לרדת. הייתי עצובה ובכיתי המון. אחותי, שהייתה מאוד קרובה אלי, שמה לב לשינוי הקיצוני במצב הרוח, שיתפה את האחות הגדולה ושתיהן הצליחו להוציא ממני את הסיפור. הלכנו יחד להורים וזה נתן לי כוח לסיים את הסיפור. היה לי כבר על מי להישען".

בקיבוץ המשיכו השניים לראות זו את זה. הם למדו באותה כיתה, עבדו יחד ברפת, "אבל לא נאמרה מילה".

כאמא לבנות פגשה בו אילה שוב, כשהגיעה יחד עם משפחתה לימי זיכרון בקיבוץ. יום אחד הגיע גם הוא, ובתה, שהייתה אז בת 17, ניגשה אליו והתחילה לצעוק עליו. "הוא כמובן הכחיש הכל", אומרת אילה, "הוא אמר שהוא אהב אותי נורא ומעולם לא הכה אותי".

זכותך להסכים לדברים מסוימים ולא לאחרים. אילה אמן. צילום: ערבה גרזון רז

אז השאלה אם אי פעם התנצל מיותרת.

"לגמרי".

איזו השפעה הייתה לאלימות הזאת על חייך?

"רק ההבנה איך זה מרגיש כשמרביצים לך. אני עובדת סוציאלית היום והחוויה שלי עוזרת לי להבין את המקום הזה של הפחד וחוסר האונים. המקום הזה שזכותך להסכים לדברים מסוימים ולא להסכים לדברים אחרים".

הרגשת אשמה?

"האשמה היחידה שהרגשתי הייתה שלא הצלחתי לעצור את המכות. לא הרגשתי שזאת אשמתי שהוא מרביץ לי, אבל הרגשתי אשמה שאני לא מסוגלת לספר לאף אחד. זה היה מלכוד של פחד. ולא ידעתי איך עוצרים אותו".

מה היית אומרת היום לאילה בת ה-16 אם הייתן נפגשות?

"חבל שלא היה לך כוח, אבל הנה תראי איזו יפה את, איזה מוצלחת את. אני מצליחה ללמוד מכל סיטואציה, וגם מזה למדתי משהו. למדתי מה זה פחד. מה זה לחיות בתוך טרור. זה עוזר לי היום להסתכל יותר טוב על הילדות שלי ועל הנכדות שלי. אנשים צריכים להבין שאנחנו, הנשים המבוגרות יותר של פעם, חיינו בתרבות של הטרדות ולא היו לנו את הכלים של היום להתמודד עם זה. לא היה לנו את החוק למניעת הטרדות ולא הייתה המודעות הציבורית. לפעמים שופטים אותנו על התנהגות העבר, ואני רוצה לומר שלא הייתה לנו ברירה. אנחנו מוכרחות לסלוח לעצמנו כי חיינו בזמן אחר. זמן של חוסר מודעות גם התקשורת עם ההורים לא הייתה כמו היום. רק אם נסלח לעצמנו נוכל לתת לתקופה חדשה להיכנס".