שתקנו מספיק חנה הראל

חנה הראל היתה בצבא קבע 22 שנה, ועברה לא מעט תפקידים בכירים. היא הייתה קצינת שלישות, ראש מדור סיירת במטכ"ל, ראש מדור נשים בבקו"ם ועוד. עוד כשהייתה טר"שית צעירה ותמימה הבינה שהיא צריכה לפתח חוש מיוחד, כי "יש מפקדים שאני מוכנה לשבת איתם לבד בלי אף אחד בסביבה גם בחצות, ויש כאלה שאני לא אשב איתם בשמונה בערב במקום ציבורי", היא אומרת.

אל המקרה הראשון היא מעדיפה להתייחס בהומור. "המפקד שלי היה עובר כל ערב דרך החדר שלי, הייתה דלת כזאת מציפוי של פח. הוא היה בועט בדלת שתפתח, ושואל אותי אם נשכב היום. בהתחלה הייתי מבולבלת לגמרי, הוא לא נראה לי מחייך, הוא נראה רציני. אבל מכיוון שהוא לא עשה שום דבר מעבר לשאלה, לא עשיתי עם זה כלום. בשלב מסוים כבר שאלתי אותו אם הוא לא התעייף לשאול אותי את זה שוב ושוב. הוא ענה לי שלא. משום מה לא הסתכלתי על זה כהטרדה. היה לי לא נוח, לא הייתי בטוחה אם הוא מתכוון לזה או לא, אז בחרתי להפוך את זה לבדיחה, וכשאת הופכת משהו לבדיחה כבר אי אפשר לפגוע בך".

כשאת הופכת משהו לבדיחה כבר אי אפשר לפגוע בך. חנה הראל. צילום: ערבה גרזון רז

המקרה השני היה סיפור קצת יותר ארוך וקשה. "הגעתי ליחידה שלא רציתי להיות בה, ביקשתי לעבור משם, ואז פרצה מלחמת יום כיפור", מספרת חנה. "נשארתי לישון באיזה חדר, ופתאום באמצע הלילה אני שומעת מישהו נכנס דרך הארון ומציץ. זה היה קצין השלישות שהיה מבוגר מאבא שלי באיזה שש שנים, הוא היה בחדר המקביל לזה שלי, ובין החדרים הפריד ארון. אין לי מושג מה הוא רצה, אבל למחרת בלי לומר מילה נסעתי לחנות לחומרי בניין, קניתי מסמרים ומסמרתי את הארון. הוא לא יכול היה להגיד שום דבר כי אז היה נאלץ להודות שמשהו קרה. לא מצאתי לנכון להתלונן כי חשבתי שמצאתי פתרון.

"לצערי זה לא נגמר שם, הנקמה שלו רק התחילה. המלחמה פרצה, נסעתי לרפיח וכשכולם יצאו הביתה הוא לא נתן לי לצאת. ישנתי במחסן של הגדוד כי לא היו מגורי בנות, והוא היה עובר כל לילה לבדוק אם אני ישנה. בזמן המלחמה הייתי יוצאת לבתי חולים בדרום כדי לחפש נפגעים מהגדוד שלי. יום אחד חזרתי אחרי אזכרה מדוכאת עד אימה לבסיס ביפו. ידעתי שבחדר יש עוד בנות, אבל הזהרתי אותן מראש שלמגורי הבנות לא נכנסים בנים. הגעתי והיו שם בנים. התלוננתי עליהן והוא דרש ממני לבטל את התלונה. סרבתי. הוא שאל אם אני יודעת מה זה אומר שאני מסרבת. לא עברו שעתיים וכבר קיבלתי שיבוץ מחדש".

MISSING PICTURE בתקופתי, נשים שנפגעו לא ידעו מה לעשות כדי להפסיק את זה. חנה הראל. צילום: ערבה גרזון רז

- את מצטערת שלא התלוננת עליו אז?

"רצה אלוהים ונתן לי הזדמנות להחזיר. אחרי שלוש שנים הוא היה צריך ממני עזרה בכוח אדם. לא נתתי לו. הוא אפילו לא זיהה אותי, הוא לא זכר שום דבר. זה היה כל כך מקובל אז, שמבחינתו לא היה שום אירוע. זה היה מקובל שהגברים מניחים יד בכל מיני מקומות שהם לא אמורים להניח עליהם את היד, ומניחים את היד בלי שקיבלו רשות. אני לא יודעת איך הייתי מגיבה אם היו נוגעים בי. אני יודעת שלא הייתי שותקת.

"בתקופתי, נשים שנפגעו ממש לא ידעו מה לעשות כדי להפסיק את זה, היום כבר יודעים קצת יותר. אני יודעת שהיום אני יכולה לכתוב מכתב אנונימי לאשתו, ואני יכולה לגרום לו נזק מיידי. אני יכולה להבין שלא מתלוננים מיד, לוקח זמן להבין בכלל מה קרה לך. אני הייתי מלכת התמימות. היום זה אחרת, לבנות יש עם מי לדבר. הן שומעות מסביב, התקשורת מדברת על זה כל הזמן. אני אישה חזקה ונשים כמוני צריכות לסלול דרך לנשים קצת יותר שבריריות, חשוב שהן ידעו שיש על מי לסמוך".

- איך היחס שלך לגברים?

 "אני בודקת בזהירות. אם אני נותנת אמון במישהו כדאי שיהיה ראוי לזה".

 חנה הראל נפטרה בפברואר 2017. יהי זכרה ברוך.