שתקנו מספיק - טניה סולומון

"הרגש העיקרי שעבר בי אחרי הראיון המצולם למוטק'ה היה הקלה. הרגשתי שזה היה סוג של ריפוי פנימי, הרגשתי ששחררתי", אומרת טניה סולומון. "כמה שמדברים על זה אף פעם לא יהיה מספיק. חשוב לי שהעולם יידע ויבין, ומי יודע, אולי אחד האנשים האלה שעשו לי את זה יקרא, ישמע,  ואולי אפילו יפנים, וירגיש בושה. אולי לרגע".

לכל אורך חייה חוותה טניה הטרדות ותקיפות מיניות. הפעם הראשונה קרתה כשהייתה ילדה בת 12. "שכן מבוגר, נשוי ואב לילדים, הצמיד אותי לקיר של הבניין בתקיפות. הוא התחכך בי וניסה לנשק אותי. התחושה של חוסר האונים, התסכול ואחר כך הפחד הוא איום. הייתי מגיעה לקצה של הבניין, ומסתכלת אם הוא בשטח כדי שאוכל לחמוק. הוא גר בקומת קרקע ואני בקומה שלישית. פחדתי לספר. אני דור שני לניצולי שואה ואבא שלי היה איש מאוד עצבני, פחדתי שהוא יעשה לו משהו".

- מה עושים עם סוד כזה בגיל 12?

"אומרים שהזמן עושה את שלו, אז נכון - התחתנתי, ילדתי ילדים, אבל זה יושב שם, ותמיד יש חשש כזה קטן של 'מה הגבר הזה רוצה ממני'. אין כמעט אישה שלא עברה משהו, ויש כל הזמן הדחקה או הפחתה של האירוע. גם בושה, גם אשמה והשאלה: מה יצא לי אם אספר, או אדווח. באיזה אור זה מעמיד אותי".

בצבא לא שתקתי 

דיווחתי לקצינים מעלי, והתוקף איים עלי. טניה סולומון. צילום: ערבה גרזון רז

בצבא עברה טניה שוב תקיפה מינית. נהג מהבסיס שלה, שלקח אותה טרמפ, הוציא את איבר מינו מהמכנסיים. הפעם היא לא שתקה, אבל מה שקרה לימד אותה שיעור נוראי על היחס אל נשים ואל הטרדות מיניות בתוך הצבא. "דיווחתי עליו לקצינים והוא איים עלי.  דיווחתי שוב שהוא מאיים עלי, ובמקום שיקראו אותו לסדר ויעשו משהו, העבירו אותי בסיס. אותי. זה אפילו לא מהמקרים האלה שמדובר בקצין בדרג בכיר ורוצים להחליק, מדובר בנהג. זאת הייתה הגישה, זה מה שהיה מקובל".

אחרי הצבא התחילה טניה לעבוד כמאפרת בטלוויזיה ובקולנוע. היא נסעה לעבוד בחו"ל, חזרה ארצה והשתלבה בתעשייה המקומית. יום אחד הופיע אחד המפיקים בפתח ביתה באמצע הלילה. "זה היה שוק בשבילי. הייתי צעירה ותמימה ולא הבנתי מה הוא עושה אצלי בבית", היא אומרת, "הוא איים עלי שאם לא אשכב איתו, לא אעבוד יותר בעיר והבטיח לטרפד לי את הקריירה. מובן שלא שכבתי איתו.

"כמה שנים אחר כך ביקשתי עזרה מבמאי שאני מכירה. הייתי כבר גרושה עם שתי בנות, והייתי זקוקה לעבודה. הוא קבע איתי בלובי של בית מלון, ועד שלא הגעתי לכתובת לא הבנתי על איזה סוג מלון מדובר. כשהגעתי לכתובת פשוט בערתי מבושה. הייתי בשוק. הוא אפילו לא ניסה להסתיר, הוא פשוט אמר 'חשבתי שאולי נעשה קצת חיים לפני העבודה'. כשסירבתי פשוט סילק אותי משם, הוא אמר: 'טוב אני מבין שאין לנו על מה לדבר'".

- התלוננת?

"לא. הייתי יותר מדי בהלם בכדי להבין מה קרה, ועכשיו כבר עברו הרבה שנים. אני מאוד מתוסכלת שלא סיפרתי אז. שלא היה לי את האומץ. ראיתי את עצמי אז מתפתלת עם המילים, ואותו אומר 'מה הסיפור, לא עשיתי שום דבר', או שיגיד שעשיתי לו עיניים. השאלה שלא מפסיקה לנקר היא האם אני תרמתי לסיטואציה".

MISSING PICTURE סיפרתי לבנות כדי שלא יחוו את אותו הדבר. טניה ובתה. צילום: ערבה גרזון רז

- מתי סיפרת לאנשים הקרובים לך?

"המעגל הקרוב יודע. כשהבנות שלי התגייסו לצבא חששתי שיקרה להן משהו דומה וסיפרתי להן. קצת דיללתי פרטים, אבל סיפרתי. הבת הבכורה שלי ליוותה אותי לראיון במוטק'ה. לקראת הריאיון במוטק'ה התחלתי פתאום להיזכר בכל מיני מקרים אחרים. הטרמפ הזה בצבא היה משהו שכבר נעלם מזיכרוני. הזיכרונות הציפו אותי. הבנתי שיצאתי בנס מהטרמפ הזה, כי יכול היה לקרות אסון גדול יותר".

טניה מדגישה: חשוב לספר. "אני חושבת שלשבת בחושך עם הסוד גורם לנזק. לפעמים כשמספרים מדליקים את האור, ורואים שהשד הוא בעצם ערימת זבל. אישה היא לא חפץ, וגבר אמיתי לא צריך להשתמש באלימות - לא פיזית ולא מילולית".