חזרה ליחסים

החיים כבת להורים סוכני מוסד

חני קיטנר, 53, היתה רק בת 17 כששני הוריה, סוכני מוסד, עזבו את הארץ מתוקף תפקידם והשאירו אותה ואת אחיה הקטן מאחור. היא נאלצה לתפקד על תקן אמא כשהיא בעצמה סובלת מבולימיה, דיכאון וחרדות. רק כשהתחתנה והפכה לאמא בעצמה הצליחה לרפא את הפצעים. "כשהילד הבכור שלי נולד התחלתי לכעוס עליהם, לא הבנתי איך אפשר לעזוב ילד"
כרמל קרמן 12/01/20
החיים כבת להורים סוכני מוסד
'כשאחי התגייס לצבא נכנסתי לדיכאון. בגיל 22 הבנתי מה זה להיות מבוגר ערירי'. חני קיטנר, צילום: הדר שלומי

 

איך זה לגדול כבת לשני הורים סוכני מוסד, שבשלב מסוים מחליטים להשאיר את ילדיהם בארץ ולנדוד בעולם מתוקף תפקידם? זה נשמע כמו התחלה של תסריט לסרט מתח, אבל זו הייתה מציאות חייה של חני קיטנר, בת 53 כיום, שאביה ואמה היו סוכני מוסד המשיגים מידע מסווג ומעבירים אותו לארץ. התפקיד דרש מהם להיעדר מהבית לתקופות של מספר חודשים בכל פעם, והם עשו זאת כשהם משאירים מאחור את שני ילדיהם, חני (אז בת 17) ועמרי (אז בן 13), להסתדר לבדם. חני ואחיה אכן התמודדו בקושי רב, ושניהם נושאים איתם את הטראומה מאותה תקופה עד היום.

קיטנר, המתגוררת בקיבוץ מגל, נשואה ואימא לשלושה בנים בוגרים ("שניים ביולוגים ואחד שהצטרף כחייל בודד לפני 13 שנים"), פנסיונרית של בנק הפועלים, מרצה על סיפורה האישי שעליו גם כתבה את ספרה "מזוודה ליד הדלת".

"לפני 35 שנה, כשהיה בן 52, אבא שלי עזב קריירה במשרד השיכון וכמפעיל סוכנים בשב"כ והתגייס למוסד", מספרת קיטנר איך הכל התחיל. "הוא נסע בעולם, כל שלושה חודשים היה מגיע רכב לאסוף אותו למדינה אחרת, והוא היה נעלם, מתקשר מדי פעם מטלפונים ציבוריים. אחרי שנה כזו הוא הבין שקשה לו להיות שם לבד. כדי לא לנתק אותנו מבתי הספר שלנו הוא הציע לאמא שלי להצטרף אליו - בהתחלה כבת לוויה ובהמשך כסוכנת מוסד גם היא - ואנחנו נשארנו כאן".

בבת אחת הפכה קיטנר בעל כורחה למעין אימא, שצריכה לתפקד ולעשות הכל לבד. "למרות שתמיד היה כסף והיה לי רכב צמוד, אלו היו תקופות מאוד קשות לי", היא מעידה. "אני ניהלתי את הבית - אם זה לכבס, להכין ארוחת צהריים, ואם זה ללכת לאסיפות הורים של אחי, כשאני בעצמי עוד תלמידה".

 

השכן שהטריד מינית

 

"התחלתי את כל ההרפתקה הזו של ההורים שלי כשהיו לי הרבה בעיות משל עצמי. הייתה לי חרדה חברתית, לא הייתי מסוגלת לדבר מול אנשים, הייתי בולימית, היו לי בעיות במשקל ודיסלקציה מאוד קשה. אבל גם אני וגם אחי שידרנו לכל העולם שהכול בסדר. לא שידרנו אף פעם שיש בעיה, והיו המון בעיות". בין היתר היא מספרת על השכן, שההורים שלה ביקשו ממנו להשגיח על שני הילדים בהיעדרם, אך הוא ניצל זאת להטריד מינית את קיטנר. וזה לא הכל. "יום אחד עשיתי תאונה עם הרכב והנפגעים ניסו לסחוט ממני כספים. אפילו מכונת כביסה שמתקלקלת – פתאום את שואלת את עצמך מה את עושה? או שאח שלי יוצא ולא חוזר הביתה המון שעות, איך תחפשי אותו? אלו כל מיני דברים שאין מבוגר אחראי ואין מי ששומר עלייך".

ההורים לא ידעו על הקשיים?

"ההורים שלי חזרו ונסעו, חזרו ונסעו ומבחינתם הכל היה בסדר. הם לא היו מודעים לקשיים. ההתרסקות הרצינית הגדולה שלי הייתה שאחי התגייס לצבא, כי זו הייתה הפעם הראשונה שנשארתי לבד לגמרי. הייתי גם לבד בעיר זרה, כי כמה זמן לפני כן ההורים שלי החליטו להעביר אותנו מנצרת עלית לנתניה, עיר חדשה שבה אנחנו לא מכירים אף אחד, אני בצבא  ואח שלי בבית ספר חדש, והם עוד פעם נוסעים.

"ואז, כשאחי התגייס, פשוט נכנסתי לדיכאון מאוד קשה. בגיל 22 הבנתי מה זה להיות מבוגר ערירי, שהוא לבד בבית ואין לו אף אחד. אח שלי שלח להורים שלי מכתב שהם חייבים לבוא לטפל בי אחרת זה ייגמר רע, ואימא שלי עוד ניסתה ככה להתכחש ובסוף הם הבינו שאין מה לעשות, והם לקחו אותי איתם לשליחות הבאה שלהם לשגרירות גרמניה, לאפשר לי לעבוד שם".

 

"עד היום אנחנו מנסים להיות משפחה, זה לא זורם לנו"

 

"גם כשההורים חזרו לארץ לא הפכנו למשפחה ולא היו ארוחות שישי". חני קיטנר, צילום: מיטל מועלם

 

כעסת על ההורים שלך?

"התחלתי לכעוס רק כשהילד הבכור שלי נולד, ופתאום לא הבנתי איך אפשר לעזוב ילד. גם כשבעלי רצה שניסע לשלושה ימים לצימר לא הייתי מסוגלת. ואז התחילו השאלות והכעסים ולא עשיתי עם זה כלום. ההורים שלי, גם כשהם חזרו לארץ, לא ניסו להיות משפחה. הם ניסו לפצות את עצמם כי גם להם היה קשה שם, גם הם היו בודדים, אז פה בארץ הם התרוצצו מחבר לחבר וממסיבה למסיבה, יצאו מחושך לאור, ואנחנו לא הפכנו להיות משפחה ולא היו ארוחות שישי. עד היום אנחנו מנסים להיות משפחה, אנחנו עדיין לומדים איך להיות משפחה וזה לא ברור לנו. זה לא מובן לנו, זה לא זורם לנו.

"אח שלי רווק, לא התחתן ולא רוצה ילדים, לא רוצה אחריות על אף אחד. בגיל ארבעים הוא הגשים חלום, נסע לארצות הברית וחי שם שלוש שנים, ושם התחילו אצלו השאלות: איך זה קרה, מה קרה פה, איך זה שההורים שלי עזבו אותנו ככה. כשהוא חזר הוא יזם שיחה עם ההורים ואמרנו להם כל מה שאנחנו מרגישים".

איך הם הגיבו?

"הם בעיקר התגוננו. אימא שלי עד היום בהכחשה, ומרגישה שגם היא שילמה מחיר כבד. היא אומרת שאבא שלי הכריח אותה והיא הלכה אחריו וככה זה היה אז. אבא שלי אמר: 'אני מצטער על מה שעשיתי לכם אבל שלחו אותי למשימה וביצעתי אותה'.

"אבא שלי בן 88 היום ואמא שלי בת 78. הם גם שילמו מחירים קשים. הם חיו בדירות מבצעיות, כלומר מקבלים דירה שאסור להם לנהל יחסים עם אף אחד, אסור להם אפילו לדבר עם האיש במכולת. עובדים לפעמים מסביב לשעון בלי לישון, יום אחרי יום אחרי יום.

"אמא שלי היתה מזכירה משפטית ועקרת בית לפני המוסד, והיא רצתה לעזוב באיזשהו שלב, היה לה מאוד קשה שם והיא הודיעה לממונים עליה שהיא מתפטרת. למחרת סגן ראש המוסד הגיע במיוחד לשכנע אותה שלא תעזוב. הוא אמר שאין להם כרגע תחליף לה וגורל המדינה נמצא בידיים שלה, ואם תעזוב כל המבצע שהם עובדים עליו נמצא בסכנה".

 

"היום אני כבר לא פוחדת מכלום"

 

מרצה על סיפורה ואף כתבה עליו ספר. "גיליתי שאנשים מאוד מתעניינים בקשיים שחוויתי". חני קיטנר, צילום: דרורית ברנדט 

 

אין הצלחת לרפא את עצמך אחרי מה שעברת?

"לפני 25 שנה הכרתי את ליאור, בן הזוג שלי, בשגרירות בגרמניה, התחתנתי והתגשמו כל החלומות שלי. החלומות שלי היו שיהיו לי ארוחות שישי. שיהיה לי בית, שיהיה איתי מישהו ושלא אהיה לבד. אני לא אומרת שבחרתי בו בגלל הסיבות האלה, אבל פתאום משהו נרגע".

לפני כשלוש שנים וחצי פרסמה קיטנר את ספרה "מזוודה ליד הדלת" המגולל את סיפורה. "הלכתי לסדנת כתיבה, ובכל תרגיל מצאתי את עצמי כותבת על ההורים שלי", היא מספרת איך הגיעה לעניין של הספר. "ניסיתי לכתוב על דברים אחרים וכל הזמן חזרתי לנושא הזה. המדריכה אמרה לי: 'יכול להיות שאת צריכה לתת לסיפור הזה לצאת, ואז זה יפנה לך מקום לדברים אחרים', והיא כל כך צדקה. עבדתי על הספר שבע שנים, וכדי לשווק אותו הייתי צריכה לעשות הרצאות. ומה עושה אחת עם חרדה חברתית שלא יכולה לדבר מול בן אדם? אבל הרצון להוציא את הספר ולמכור אותו היה כל כך חזק, שהתחלתי בקטנה מול עשרה אנשים ואחר כך העזתי יותר. כל הזמן ניסיתי למכור אותו כסיפור של המוסד, כדי למשוך אנשים, אבל במהלך ההרצאות גיליתי שאנשים מאוד מתעניינים בי, בקשיים שחוויתי, באיך הגעתי למצב הזה של לדבר מול קהל עם חרדה חברתית ובולימיה".

איך ההורים שלך מגיבים לחשיפה שלך?

"אמא שלי אמרה שאני כותבת יפה ושהיא לא ידעה שהיה לי עד כדי כך קשה. אבא שלי הצטרף לאחת ההרצאות ועלה לבמה. המשתתפים עפו עליו ואנשים אמרו לו: 'וואו, איך אתה נראה טוב לגילך' והעריצו אותו והפנים שלו קרנו. הצעתי לו לבוא שוב אבל הוא אמר שזה לא בשבילו".

היום קיטנר עובדת על הספר השני שלה, משמשת כמורה מחליפה בבית ספר ובעיקר נהנית מהחופש, לדבריה, "כי העבודה בבנק הייתה מאוד אינטנסיבית, הייתי בנקאית בעמדות האחוריות, היינו מתקשרים ללקוחות ואומרים להם להכניס כסף לחשבון אחרת הוא יוגבל, שיחות מאוד קשות".

קיטנר החלה לעבוד בבנק בגיל 32. "כל הזמן שאלו אותי 'למה אין לך תואר, למה את מתחילה כל מיני דברים ולא מסיימת אותם?'. בזמנו לא ידעתי שזה בגלל שהייתה לי בעיית קשב וריכוז לא מאובחנת. רק בגיל 40 עשיתי אבחון. אני זוכרת שהייתי צריכה להיבחן במבחן פשוט כדי להיות בנקאית. משהו בסיסי, חוקים שצריך לשנן. נכשלתי, ניגשתי שוב ושוב נכשלתי, ובפעם השלישית כבר לא ידעו מה לעשות איתי. שלחו אותי לסניף ואמרו לסגן מנהל 'שב איתה, תגיד לה איך לעבור את המבחן'. הוא הסביר לי, וכשאני שומעת אני זוכרת. ואז הבנתי שמשהו לא בסדר. עשיתי אבחון וקיבלתי תשובה לכל הקשיים שלי. יש לי אפילו דיסקלקוליה, הייתי בנקאית ואני קוראת ספרות הפוך. מאז שעשיתי את האבחון אני יודעת שאם הייתי בנקאית והצלחתי לעשות את זה, אני יכולה לעשות הכל. אני כבר לא פוחדת מכלום".

 

"בחוץ הייתי מודל לחיקוי, ובבית בובה על חוט"

"ביום הייתי בבית הספר ובערב במחתרת"

יחסי אחים בגיל 50+: אהבה או אכזבה?

הילדים כבר מבוגרים. למה הם עדיין כועסים עלי?

בואו לדבר על זה בקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה

תגובות  2  אהבו 

09/01/20
וואו מרגש
כל הכבוד! מעורר הערכה והשראה
כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד ביחסים

לא אוהבת את החתן של הבת שלי

 

בקיץ הזה הבת שלנו תלבש לבן, או אולי יהיה זה הבן שישבור את הכוס, אבל אנחנו לא ממש בעננים. לא שלמים עם הבחירה...

לקריאת הכתבה
"הסבים והסבתות הם שקופים במשפחת השכול"

"כאבם העז ושבריריותם אינם נראים ואינם נשמעים. קבוצה שקופה מבחינת הממסד והחברה, אך לצערנו הולכת וגדלה –...

לקריאת הכתבה
מה שלום בני הגיל השלישי והרביעי בצל המלחמה?

"מאז פרוץ המלחמה, כותרות החדשות והרשתות החברתיות עוסקות בעיקר בסיפורי ילדים ובמשפחות צעירות. בני הגיל...

לקריאת הכתבה
מוטק’ה גם בפייסבוק
למעלה
חזרה