חדש במוטק'ה: קהילת כתיבה יוצרת

אם המגירה כבר מתפקעת ואתם מחפשים פידבק לכתביכם וגם אם אלה צעדיכם הראשונים בכתיבת פרוזה, שירה או זיכרונות, קהילת כתיבה יוצרת, כמו זו שהושקה לאחרונה במוטק'ה, היא המקום. נשות מקצוע בתחום הכתיבה וכותבים נוספים יעשו את מה שהמגירה השתקנית מסרבת לעשות - הם יחוו דעה על הכתיבה שלכם ויתוו לכם דרך. קהילת הכתיבה היוצרת במוטק'ה מנוהלת על ידי ארבע כותבות ומנחות כתיבה. ציפי שחרור, סופרת, משוררת, עורכת, מנחת סדנאות כתיבה ועורכת כתב העת "מאזניים" של אגודת הסופרים בישראל, מיה הוד-רן, בעלת תואר שני בכתיבה יוצרת, מטפלת בכתיבה ובדמיון מודרך, עיתונאית ומנחת סדנאות כתיבה ומודעות, חני ברוכין, מרצה לספרות ומדריכת מורים במכללות, מנחת סדנאות כתיבה, ביבליותרפיסטית, תחקירנית ועורכת סיפורי חיים, ורוחה שפירא, מנהלת ארכיון קיבוץ גבעת השלושה וכותבת. "אנשים כותבים לצרכים ספציפיים, או כדרך ביטוי", אומרת שחרור. "בסדנאות הכתיבה שאני מעבירה המטרה היא לעזור לאנשים שכותבים בלי הדרכה ובלי בר-סמכא שיכול לקרוא ולהדריך. גם במסגרת הקהילה הווירטואלית אני אייעץ לאנשים, אענה על שאלות ואפנה לספרים, לסופרים ולאתרים, וכמובן - אקרא יצירות ואגיב".
מה נותן הייעוץ המקצועי?
"נוטים לחשוב שכתיבה היא מיומנות טבעית ומובנת מאליה ושכל אחד יכול, אבל זה לא כך. אנשים כותבים ולא יודעים לאן לקחת את הדברים. סופר הוא במידה מסוימת עיוור ליצירה שלו ויודע מה הוציא תחת ידו רק דרך תגובות של אחרים. על אחת כמה וכמה אם מדובר בכותב לא מנוסה. זה יכול להיות אדם שעסק כל חייו בתחומים אחרים לגמרי ולא בהכרח בא מעולם של יצירה, אבל עכשיו, כשיש לו פנאי, הוא מתחיל לכתוב. למרבה הצער לא מספיק להחליט שאני כותב. השאלה היא מהי בסופו של דבר התוצאה, גם אם זה לא מופנה לקהל הרחב, אלא רק לילדים ולנכדים. "אנשים באים לכתוב ומגלים שהם לא יודעים לספר את הסיפור. הוא יושב להם יופי בראש, מתפרש על פני 200 עמודים, וכשהם מעלים אותו על הכתב, יוצאים רק עשרה. אין להם כלים לעיבוי היצירה והיא נשארת דלה ורזה. הם לא יודעים מאיפה להתחיל, מה עיקר ומה טפל, מה מעניין ומה לא. אני נותנת כלים ומנחה איך לספר את הסיפור. אני מסבירה שלא כל דבר שווה להיכנס לסיפור, ודווקא דבר שלא העלינו בדעתנו שיעניין, תופש את הקורא. חשוב לקבל ייעוץ גם בצדדים הטכניים של הוצאת ספר, כמו איך יוצרים קשר עם הוצאת ספרים או כתב עת, איך מגישים כתב יד".



למה אנשים מתחילים לכתוב בגיל מבוגר?
"הרבה מהם פונים לכתיבה כתרפיה. אלה אנשים שהיו עסוקים כל חייהם וחלמו ליצור בפנסיה. במסגרת ההבטחות לעשות כל מה שלא הספיקו לאורך השנים כלולה הרבה פעמים כתיבת סיפור חייהם. בגיל הזה מחפשים לרוב את הכתיבה האוטוביוגרפית, כתיבה על הילדות, על אירועי חיים כמו השואה, העלייה ארצה, ההתיישבות. יש אנשים שרוצים לכתוב ספר סיפורים לנכדים. אגב, גם כתיבה של ספר ילדים היא לא דבר קל, למרות שיש תחושה שמספיק לחרוז כמה חרוזים. "לגבי כתיבת שירה, מי שכותב שירה בגיל מבוגר, לרוב מתברר שחטא בזה גם בנעוריו. אלה הרבה פעמים אנשים שקוראים שירה, שמתעניינים שהולכים לערבי שירה. אני מאמינה שבעתיד אפשר יהיה לערוך מפגשים כאלה גם לחברי קהילת הכתיבה במוטק'ה. להפגיש ביניהם, לקיים ערבי קריאה ולעזור להם להוציא את הספרים שלהם לאור או לפרסם אותם בבלוגים האישיים שלהם". מיה הוד-רן מגיעה אל הדרכת הכתיבה מהצד הטיפולי. "אני מאוד מאמינה בכתיבה כדרך לעבד תהליכים פנימיים עמוקים. דווקא לאנשים מבוגרים, שיש מאחוריה סיפורי חיים שלא תמיד היה מקום וזמן לפרוק אותם, יש פה הזדמנות לחזור אחורה, לעבד את אירועי העבר, לכאוב, להודות, לספר, להעביר הלאה, לשתף. הכתיבה היא תהליך עבודה של אדם עם עצמו, וגם אמצעי לתקשורת עם אחרים. כשסבא או הורה מספר למשפחתו את הסיפור שלו, בכתב או בעל פה, אפשר פתאום לראות אותו באור אחר, להבין, לסלוח, להתקרב".
ומה היתרון של כתיבה במובן הזה על פני סיפור בעל פה?
"היא קודם כל משאירה משהו. נשאר תיעוד למה שהיה מפי האדם עצמו. דברים שבעל פה משתנים, נשכחים. הכתיבה גם מאפשרת לעוף עם הדמיון, להכניס לדברים שקרו לנו ממד יצירתי, דרמה. להזדהות בכל פעם עם גיבור אחר בעלילה, מה שמאוד מסייע בעבודה הפנימית, כי זה מאפשר לסקור זוויות שונות של אותו אירוע". כיוון שהיא עוסקת בכתיבה אישית, הוד-רן תגיב יותר לסוג כזה של כתיבה במסגרת הקהילה מאשר למחזות, למשל, או לכתיבת עלילות מומצאות. "אני עובדת עם אנשים מהמקום האישי. הכתיבה מבחינתי הוא כלי טיפולי לעיבוד חוויות, לריכוך מקומות קשים, להיזכרות ברגעים יפים ולתקשורת עם אחרים. "היתרון של קהילה שמורכבת מאנשים שלא מכירים ולא רואים אחד את השני במקום הזה של האנונימיות, הוא ביכולת לעורר הזדהות מאוד גדולה, אחווה וגם השראה. למרות שכשהנחיתי קבוצות מעורבות גילאית היה בזה משהו מאוד מפרה, אני מאמינה שקהילה של בני אותה שכבת גיל מספקת תחושה של קרבה ושל שותפות גורל. כולם כבר אחרי תקופת העשייה בחייהם, ועכשיו מחפשים קשרים חדשים. אני אזמין אותם להתעסק יותר בכתיבה אישית ולפתוח את הלב".
עוד על כתיבה:

סדנאות כתיבה: דרך נוספת להתבטא וליצור

רות מילרד: אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתוב

ספר חדש: הפתעות

לקהילת כתיבה יוצרת, שירה ופרוזה:

לחצו