טיפול הורמונלי ללא סיכון אחרי גיל המעבר

[u]
תחילתו של השימוש בהורמונים לגיל המעבר
[/u] כשהחל השימוש בטיפול הורמונלי תחליפי, הוא שימש בעיקר לטיפול בתסמינים חריפים של גיל המעבר, כלומר גלי חום ויובש בנרתיק. אך עד מהרה, משנדמה שהסיכון המיידי בטיפול זה הינו נמוך, הוא הוצע למגוון תופעות הכרוכות בגיל המעבר, כגון הפרעות בשינה, דיכאון ועוד. במקביל לכך שהוכח שאסטרוגנים תחליפיים יכולים להפחית דילדול עצם (אוסטאופורוזיס), הופיעו תצפיות שהעריכו שלטיפול יש גם אפקט מונע על תחלואת לב, גורם המוות המוביל בנשים, אך שגם יש לו סיכונים הכוללים עליה קלה בשכיחות סרטן השד, וכן תופעות טרומבואמבוליות (תסחיפים וקרישי דם). [u]
ההתמכרות לטיפול הורמונלי בשנות ה-90
[/u] בשנות התשעים היה מקובל על רופאים להעמיד טבלה השוואתית של החסרונות והיתרונות של הטיפול ההורמונלי. על פי הטבלה, מניעת תחלואה ותמותה ממחלות לב, היתה עשרות מונים יותר חשובה, מהסיכון הקל לעליה בסרטן השד. בחישוב זה נמצא הצידוק לטיפול ממושך, לאורך שנים ללא כל התאמה במינון, כדי להפחית ולהמעיט בסיבוכי הזקנה. היתרונות האחרים של התרופה במניעה יעילה של תופעות חריפות של גיל המעבר, הוצג כמעט כמשני לאור היתרון העצום במניעת תחלואה ארוכת טווח ותקווה לזיקנה "בריאה יותר", בעזרת האסטרוגנים. לא היה נדיר למצוא נשים שנטלו את הטיפול למשך עשרות שנים, וסרבו להיפרד ממנו. מחקרים רבים באירופה, ובסקנדינביה בפרט, הוכיחו שרופאות נשים ונשות רופאי נשים, לא רק "דרשו אלא קיימו". באוכלוסיות אלו, השימוש בהורמונים היה פי 3-4 משיעור השימוש באוכלוסיה הכללית, והגיע ליותר מ 80%. היה נהוג לומר שהרופאות הנוטלות את ההורמונים, כנראה יודעות על כך משהו יותר מהאוכלוסיה הכללית.

<img class="img-fluid" src="/webfiles/camoni/ההורמנלי פרוגסטרון, לא רק שהסיכון למחלות לב וסרטן בשד לא גדל, אלא שהשכיחות יורדת (אם כי לא מספיק כדי להוכיח מובהקות). תוצאות אלו התקבלו באיחור, אך הציבור הצביע ברגליים, ולא ניתן היה לשכנע אפילו נשים שהיו זקוקות להם, לצורך טיפול בתופעות חריפות של גיל המעבר. [u]
האימון המחודש בטיפול הורמונלי
[/u] המעגל נסגר במידה מסוימת לאחרונה. לאור הביקרת הקשה שהמחקר היה מטעה בשל גילן הגבוה של המשתתפות (ממוצע גיל 62) בעת התחלת הטיפול, שמפאת גילן אינן מהוות מידגם מייצג של גיל התחלת הטיפול המומלץ בקליניקה, חזרו החוקרים אל התוצאות המקוריות, ובדקו בניפרד את תוצאות הטיפול ההורמונלי בקבוצת הנשים שהיו בגיל 50-59. וכאן ציפתה להם הפתעה: כפי שניצפה במחקרים מוקדמים יותר משנות התשעים, בנשים מטופלות נמצאה ירידה קלה בתחלואת לב וסרטן השד. כלומר, בדיקה חוזרת של תוצאות המחקר על אוכלוסיית היעד, העידה שהביקורת על המחקר היתה מוצדקת, וגיוס נשים מבוגרות במיוחד היתה שגויה. בחירת אוכלוסיית המחקר לא ייצגה את אוכלוסיית היעד, שהיתה צריכה לענות על השאלות. כיום מוסכם שלא היה מקום לצפות למניעת מחלות לב בנשים עם פגיעה קיימת בכלי דם, קרי בנשים מבוגרות. מאידך מיד אחרי הפסקת הוסת, טיפול הורמונלי עשוי לדחות את התחלואה. אולם עד שהדבר יוכח מעל לכל ספק במחקר מבוקר, יש להימנע מלתת הורמונים, כדי למנוע תחלואת לב כפי שנתנו בשנות השמונים והתשעים. מאידך יש לעודד נשים הסובלות מתופעות חריפות של גיל המעבר, בעיקר גלי חום הפוגעים באיכות החיים, לקחת טיפול הורמונלי מבלי לחשוש מהסיכונים. לאתר של [u]

פרופ' ציון בן רפאל - לחצו

[/u]