חזרה ליחסים

לא חושבים על ירושה: המבוגרים שמנצלים את הכסף כדי ליהנות

העלייה בתוחלת החיים יחד עם הזמן והכסף הפנויים בגיל הבוגר, מובילים יותר ויותר מבוגרים לטייל, לבלות וליהנות כאן ועכשיו – בלי לחשוב על הכסף שישאירו לדור הבא. הגישה הזו, המכונה גישת פי"ל – פחות ירושה לילדים – כבר צוברת תאוצה בארץ. "הילדים שלי חונכו לא לצפות לכסף ממני, ואני גם לא מצפה שיטפלו בי כשאזדקן", אומרת אחת מהן. ואיך הקורונה השפיעה על המצב?
מאת חני יודל 29/07/20
לא חושבים על ירושה: המבוגרים שמנצלים את הכסף כדי ליהנות
'מעדיפה חיים טובים, מלאים וקצרים יותר מאשר חיים ארוכים ודלים'. קרן ליבנה ובן זוגה אייל בשדה התעופה טרום קורונה, צילום באדיבותה

 

תוחלת החיים נמצאת בעלייה מתמדת, ועל פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל היא עומדת כיום על כ-81 שנים לגברים, וכמעט 85 שנים לנשים. על פי נתוני האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, מדי עשור עולה תוחלת החיים בכ-2.5 שנים נוספות, ועד 2035 צפויה אוכלוסיית הגיל השלישי בארץ לעמוד על 14.6% מהאוכלוסייה – כ-1.7 מיליון איש. אבל למרות הנתונים הללו, למרות שה-70 של היום הוא לא כמו ה-70 של לפני כמה עשורים, והחיים של מבוגרים רבים היום מלאי תוכן - הם פעילים, חיוניים וחלקם עדיין עובדים - החברה ברובה עדיין מתייחסת לבני הגיל השלישי כאל מקשה אחת, שלרוב נכנסת תחת המשבצת הצרה של סבא וסבתא. אנו חווים את זה במיוחד בתקופת הקורונה – עם החלטות שונות למניעת מפגשים עם סבא וסבתא "כדי לשמור עליהם", כפי שמציינות ההנחיות השונות, משל היו הם ילדים קטנים שצריך לקבל עבורם החלטות גדולות.

אז יש מי שקורא תיגר על התפיסות המיושנות הללו, המקבעות את סבא וסבתא כאנשים שכל תכליתם היא לסייע לילדים ולנכדים. מבוגרים שמטיילים ונהנים, וחיים על פי הגישה של מועדון פי"ל – ראשי תיבות של "פחות ירושה לילדים". או במילים אחרות: מבוגרים שחיים בכל יום הכי טוב שאפשר, כי מי יודע מה יהיה מחר, ועושים כרצונם בכספם שלהם, מבלי לדאוג יותר מדי לענייני הירושה לדור הבא.

קרן ליבנה, 55, גרה בקציר עם בן זוגה, אייל. לכל אחד מהם שלושה ילדים מנישואים ראשוניים, קרן מחכה לנכד ראשון מאחד מבניה, שאשתו צפויה ללדת בקרוב. היא יועצת ומרצה לעסקים קטנים ויזמויות, שפיתחה גם קלפים בשם "קלפי הדרך שלך" למיקוד אישי ועסקי, אייל מומחה לבקרה וחשמל במפעלים תעשייתיים. לפני הקורונה הם נהגו לצאת לחופשה זוגית בחו"ל מדי שלושה חודשים – סופשבוע ארוך או חופשה בת 8 ימים. "אנחנו בכל טיול אוהבים לחרוש קטע מסוים במדינה, לעבור בין הכפרים. התאהבנו למשל בכפרים של איטליה, באוכל שלה. אחרי שסיימנו את רוב איטליה עברנו לצרפת, היינו שם שמונה ימים והקורונה תפסה אותנו. היה לנו מזל, חזרנו לארץ באמצע פברואר. הטיול הזה נתן לנו אוויר לנשימה".

סגירת השמיים בעקבות התפשטות הקורונה יחד עם הפגיעה הכלכלית שגם קרן ואייל חוו, הובילו לצמצום גם בהוצאות הפרטיות שלהם, על הנאות ותענוגות. "קשה לנו מאד, אין ספק שמבחינה רגשית העובדה שאנחנו לא יכולים לטוס לחו"ל לא נוחה לנו, בלשון המעטה. אנחנו מרגישים באיזשהו מקום על קוצים", היא אומרת. "מצד שני משבר הקורונה פגע בנו כלכלית, שנינו עצמאים".

 

"אנחנו לא מתייחסים לעניין השבטיות, אלא למה שנכון להנאה שלנו"

 

"מחושבת כלכלית, אבל בהסתכלות של כמה אנחנו נצטרך ולא כמה נשאיר לילדים". קרן ליבנה ובן זוגה אייל, צילום באדיבותה

 

הם ביחד 6 שנים. כשהכירו, גילו ששניהם התחילו לעבוד מיד אחרי סיום השירות הצבאי, ולא עשו את הטיול הגדול של אחרי הצבא. "זה היה החלום ועשינו את זה – 'טיול של אחרי צבא' מאוחר", מספרת קרן. "טיילנו בארה"ב במשך חודש, ולפני כשנה היינו גם חודש בניו זילנד. המחשבה היא להגיע למדינות כמה שיותר רחוקות בגלל הגיל, כי הטיסות לא קלות ואם לא עכשיו, אימתי. אנחנו מאד שמחים שעשינו את זה".

שניהם מגיעים מהגישה של מועדון הפי"ל. ומה זה אומר? "אנחנו בגישת הפי"ל לא מתייחסים לעניין השבטיות, אלא למה שנכון לנו, להנאה שלנו ולשאלה איפה אנחנו רוצים להיות", מסבירה קרן. כך, לפני כשלוש שנים במהלך חופשה שלה ושל אייל בקפריסין, השניים אפילו חשבו לקנות בית באי ולעבור לחיות בו, רק שניהם. מה שהכריע את הכף בסופו של דבר היו הילדים, שהיו אז קטנים יותר. כיום, כשהבן הקטן ביותר במשפחה אוטוטו בן 17, השניים משתעשעים שוב ברעיון לעבור למדינה אחרת, רק שניהם, ולבנות בה בית. "אני פטריוטית בכל רמ"ח איברי, אבל המחשבה על לעזוב כאן נובעת ממה שקורה במדינה בשנה האחרונה, מהמצב הפוליטי, מהשיח האלים", אומרת קרן. "אם באמת נעשה מהלך כזה, זה הליך פרוצדורלי שייקח לפנות שנה. אנחנו אופטימיים ומאמינים שעד אז יהיו פתרונות כלשהם לגבי יציאה מהארץ".

עד אז כבר תהפכי לסבתא, משהו לדעתך ישתנה בגישה שלך?

"אני לא חושבת. כלתי בהריון אבל בגלל הקורונה לא חוויתי את זה בכלל, הם מאד נזהרים וחוץ מקשר טלפוני לא ממש היה קשר, וגם לא ברור מתי וכמה אראה את התינוקת. אני מאד מאמינה באמרה שחיים רק פעם אחת, ועדיף לי לחיות טוב וחיים מלאי חוויות גם אם פחות שנים, מאשר לחיות חיים דלים ויותר שנים. מצד שני אני מאד מחושבת כלכלית, אבל בהסתכלות של כמה אנחנו נצטרך ולא ברמה של מה נשאיר לילדים".

זה לא מדאיג אותך בכלל?

"לא. אני חושבת שתמיד אפשר להצליח אם עובדים קשה ומתנהלים כלכלית נכון, זה חלק מהחיים וזה גם מחשל. הילדים שלי עוברים שיעורי כלכלה והתנהלות נכונה עם כסף ומבינים מה זה בנקים מגיל נורא צעיר. והורה מאושר מוביל לילדים מאושרים, הורה מתוסכל או מותש לא תורם ליותר הערכה כלפיו. אני חושבת שהילדים התחילו להעריך את זה שאנחנו עושים את כל הנסיעות שלנו. הם קצת מקנאים אבל מעריכים, מכבדים את זה".

 

"לא כל הילדים קיבלו את זה טוב"

 

ובכל זאת, לפני הקורונה טסתם הרבה, הילדים תמיד חיו עם זה בשלום?

"לא כל הילדים קיבלו את זה טוב, שאנחנו נוסעים ולא נמצאים כאן בחגים או בערבי חג, אבל לאט לאט הסברנו להם שעבדנו כל החיים, והחשיבות מבחינתנו שהרווחנו את הכסף שלנו היא שאנחנו נחליט עליו, אנחנו נחליט מה לעשות איתו, ולנו חשוב עכשיו ליהנות, אחרי שכל השנים גידלנו אותם. הרי כשהילדים שלי היו יותר קטנים זה היה אחרת, פחות היה זמן ליהנות ולבלות, עבדתי וגידלתי אותם. ברגע שזה הוצב כעובדה מוגמרת, זה לא היה נתון למשא ומתן. אז חלק מהילדים אמרו 'מה, לא תהיו איתנו בראש השנה, אז איפה נעשה חג?', ואנחנו אמרנו 'אתם ילדים גדולים, תסתדרו, אתם יכולים להיות אחד אצל השני". ויש את הילדים שמפרגנים בפה מלא".

את לא חושבת שבעתיד הם יצפו ממך לשירותי בייביסיטר?

"הבן שלי שבקרוב יהפוך לאבא עובד ומסודר, והחינוך שתמיד נתתי לילדים שלי היה לא לצפות לכסף. זה החינוך שגם הילדים של בן זוגי קיבלו עקב השהות שלהם איתי. זה חינוך לכך שהם ילדים גדולים וצריכים לקחת אחריות על מה שהם עושים, ושלא יצפו שההורים יכסו להם חובות. זה אולי נשמע נוקשה לחינוך הישראלי, אבל אני נולדתי וגדלתי באנגליה עד גיל 18, שעליתי לארץ. ובאנגליה נהוג, במעמד הביניים, שבגיל 16 הילדים כבר יוצאים מהבית. אני הגעתי ממשפחה מאד מבוססת, ובכל זאת מימנתי לעצמי לימודים גבוהים, זה חלק מהחינוך שקיבלתי לעצמאות, שיש בה גם עצמאות כלכלית".

איך הסביבה הקרובה שלכם מגיבה לזה?

"מאז שהילדים היו קטנים, בסביבתי חשבו שאולי זה נוקשה. מצד שני מאד העריכו את החינוך של הילדים. ברמה התאורטית אני חושבת שאיך שהורה מחנך, כך יראו הילדים. אופי זה טוב ויפה, אבל יש צורת התנהגות וזה דבר נרכש. אז מראש הילדים שלי חונכו כך שאין להם ציפיות שנעזור להם כלכלית, והם מחויבים ללמוד להיות עצמאיים. ואז, כשהם כן מקבלים עזרה, ההוקרה גם גבוהה יותר כי זה לא צפוי. זה לא בא כמובן מאליו. הם גם יודעים שהלוואה צריך להחזיר. זאת אומרת יש מתנה מאיתנו, ויש הלוואה מאיתנו, שאותה הם יצטרכו להחזיר. זה החינוך האנגלי שאני קיבלתי. אנחנו אגב גם לא מצפים שהילדים יעזרו לנו בזקנתנו, הם לא חייבים לי שום דבר, זו היתה החלטה שלי להביא ילדים לעולם. בקציר בנינו את בית חלומותינו לטווח רחוק, בהתחשב בזה שנזדקן בו, וכל התכנון נבנה לנוחיות, למשל בית במישור אחד ולא שתי קומות. היתה מחשבה לטווח ארוך לזקנה".

 

לגור חצי שנה באי יווני

 

"אם חלילה החיים שלי נגמרים היום, אני לפחות יודעת שעשיתי את מה שרציתי". יעל אשד, צילום באדיבותה

 

יעל אשד מהוד השרון, 63, גרושה, אם לארבעה וסבתא לשני נכדים, חיה בגישת פי"ל מזה מספר שנים, אך לדבריה מה שעומד לנגד עיניה זה לאו דווקא הירושה לילדים, "כי אין לי הרבה להוריש להם ממילא, אני לא עשירה", אלא יותר הגישה של ליצור לעצמה את החיים שהיא אוהבת, ולא מתוך פחד שלא יהיה לה או לילדיה בעתיד. והיא בהחלט מיישמת את הגישה: אחרי 23 שנים בהן עבדה בהייטק והגיעה להישגים בכירים בחברות תקשורת מובילות בארץ, היא החליטה, לפני כ-13 שנה, לעזוב את התנאים המפנקים, הרכב הצמוד והמשכורת הגבוהה, וללכת אחרי הלב. והלב שלה רצה לרקוד.

"אני רוקדת כל חיי, ואחרי שעזבתי את ההייטק הפכתי למנחת סדנאות תנועה ולמאמנת אישית, שמלווה ומנחה אנשים בתהליכי חיים. הוצאתי גם ספר על ריקוד ותנועה. אני רציונלית ועם רגליים על הקרקע, אבל חשוב לי לחיות מהידיעה שאנחנו חיים פעם אחת, והביטחון שיש לנו הוא לא אמיתי. הנה, הקורונה מוכיחה את זה הכי טוב שיש. אני חושבת שבכל יום אנחנו צריכים לחיות הכי טוב שאנחנו יכולים, ולהבין שאנחנו מגשימים את החלומות שלנו עכשיו. יש הרבה אנשים שמצטערים בסוף חייהם שלא עשו דברים מסוימים, ואני, אם חלילה החיים שלי נגמרים היום, אני לפחות יודעת שעשיתי את מה שרציתי".

ההליכה שלה אחר החלומות לא מסתכמת רק בשינוי קריירה - לפני 5 שנים החליטה לאחסן את כל הריהוט והציוד שלה במכולה, להשכיר את ביתה ולשכור בית באי יווני. "רציתי לגור ליד הים", היא אומרת. "גרתי שם כחצי שנה, ומשם המשכתי עם עצמי לבד לארגנטינה לעוד חודשיים. זו היתה חוויה לא נורמלית".

את החוויות שלה מהמסע היא ריכזה לספר בשם "עכשיו תורי", שנמכר רק אצלה ובחנות ספרים בכפר שמריהו. יש לה גם אתר הנושא את שמה, שכותרתו: "עכשיו תורי - יוצרים חיים שאוהבים". "הבנתי שלחיות את החלומות שלי מביא לי כל כך הרבה שמחה ובריאות נפש", היא אומרת. "הגעתי מחיים מאד תובעניים בהייטק ומגידול ארבעה ילדים, ובאמת החלטתי שעכשיו תורי. לפני שנה, מתוך אהבה שלי לציפורים, הוצאתי מגדיר ציפורים לילדים קטנים. לא מרוויחים מזה, עשיתי את זה כי זה מה שאני אוהבת, וכי יש לי נכדים קטנים".

 

"הילדים גאים בי"

 

ומה החלום הבא?

"אני מחכה שהקורונה תעבור, החלום הבא שלי זה ליצור לי את המקום שלי ליד הים, רצוי ביוון. למרות שאני חיה ככה גם ביום-יום שלי, ממקום של לשאול את עצמי מה מתאים לי עכשיו ולא לפחד, כי ברגע שאתה מאמין בעצמך וסומך על עצמך, אני חושבת שאתה מגיע למקומות נכונים. המסר שלי הוא שאם בא לך מאד לעשות משהו, פשוט תמצא את הדרך לעשות אותו. אני לא מיליונרית, נשארתי בלי בית בארץ כשטסתי לגור תקופה ביוון, אבל לא פחדתי כי ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. מבחינתי זה אם לא עכשיו, אימתי. אני לא שואלת את עצמי מה אני צריכה לעשות בחיים או מה אנשים אחרים חושבים שאני צריכה לעשות בחיים, אלא מה מביא לי הרגשה שאני חיה".

ואיך הילדים שלך מגיבים לזה?

"הם גאים ומשוויצים בי. זו דוגמה אישית וככה חינכתי אותם כל החיים, להקשיב לעצמם וללכת אחרי מה שעושה להם טוב ומביא להם שמחה. זה לא שאני מפחדת שלא אשאיר להם ירושה, אלא אני הולכת על מה שאני אוהבת. מה שיישאר לילדים יישאר, הם מבינים שטוב לי, וכשטוב לי - טוב להם".

 

"גם לי מגיע, למה שלא איהנה מעמלי"

 

מאמין שהביקורת על התופעה תפחת בעתיד. פרופ' עמירם רביב, צילום: לימור אהרון

 

אין ספק שהתופעה של ליהנות "כאן ועכשיו" דווקא בגיל מבוגר, בלי לחשוב על ענייני הירושה לדור הבא, מקבילה לעלייה המתמדת בתוחלת החיים, לצד העלייה בזמן ובכסף הפנויים. "הפנסיונרים גילו את תרבות הפנאי – קונצרטים, הצגות, טיולים בארץ ובעולם", אומר פרופ' עמירם רביב, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. "שיעור נוכחות בני הגיל השלישי בכל דפוסי הבילוי הללו, לפני הקורונה, הוא מסיבי ביותר. עדיין מרבית הביטויים נאמרים בצחוק: 'אני טס לחו"ל על חשבון הנכדים'. לא נראה שמדובר במסות גדולות המנסות בכוונה לא להותיר ירושה, אבל בהחלט מתחיל להיות בון טון: גם לי מגיע, למה שאני לא איהנה מעמלי. אגב, בתרבות הקפיטליסטית של לפני עשרות שנים דרשו המיליונרים מילדיהם להתחיל מהתחתית וללכלך את הידיים בעבודה של ממש כדי שיעריכו כסף מהו".

מבוגרים שחיים לפי הגישה של פי"ל נתונים לביקורת, נראה שהעולם עדיין לא מוכן למבוגרים שחיים עבור עצמם ולא עבור משפחתם הקרובה. האם אתה צופה שזה ישתנה בעתיד?

"יש בעולם בני אדם רבים עם נטיות גזעניות. גילנות היא אחת מהן. יש אוכלוסיות במצוקה שמחפשות כתובת לפורקן, בנוסח 'לא די שאנחנו הצעירים סובלים מזה שבגלל הזקנים הכלכלה תקועה, הם עצמם בכלל לא סובלים כי יש להם כסף'. אני מניח שהנורמה לעזור לילדים קיימת בחברה המערבית השבעה וגם בחברות אחרות, אולי דווקא עניות יותר, אליהן עוד לא הגיעה הנורמה החדשה. הרי מי משלם מוהר, נדוניות, משקיע כסף בחתונות הילדים וכו'? הרבה פעמים דווקא אלו שאין להם. בעיניי, הביקורת על ההנאה של הקשישים כשהיא מנוכה מגילנות תהיה מתונה בעתיד".

 

"ביום שיצאתי לפנסיה התחלתי לחיות"

בני הזוג שעזבו הכל ועברו לחיות בהודו

הטיול הגדול: לא רק אחרי צבא

הזוג שיצא למסע ללא זמן בארה"ב בקרוואן

0  תגובות  אהבו

כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד ביחסים

מתגעגעים לנכדים? 10 רעיונות לפעילויות משגעות ומשותפות מרחוק

הסגר המתמשך, ועוד לפני כן ההגבלות החמורות על קרבה חברתית, הפכו את הגעגועים לנכדים לעזים מאד. אז נכון, אין...

לקריאת הכתבה
לא חושבים על ירושה: המבוגרים שמנצלים את הכסף כדי ליהנות

תוחלת החיים נמצאת בעלייה מתמדת, ועל פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל היא עומדת כיום על כ-81 שנים לגברים,...

לקריאת הכתבה
סיפור החיים הלא יאמן של עירית תמיר

החיים של עירית תמיר, 68, יכלו בקלות לשמש תסריט לסרט דרמה סוחט דמעות. ילדות בצל הורים ניצולי שואה, עלייה ארצה...

לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה