מסע הפנסיה סביב העולם

כשסטן ומרשה קליין נשאלים על מקום מגוריהם הקבוע, הם בבעיה. לא משום שהם נודדים בין דירות, אלא משום שהם חיים בכל מקום. ב-1997 פרשו השניים מעבודה, בגיל 60, מכרו את ביתם בקונטיקט, נפטרו כמעט מכל רכושם, ויצאו לדרכם הארוכה, חסרת הגבולות, תרתי משמע ? הן גבולות גיאוגרפיים והן גבולות של זמן. ומאז הם נודדים ונודדים ברחבי הגלובוס, קובעים את ביתם פעם פה ופעם שם, ובכל מקום שבו הם מניחים את ראשם ? שם ביתם. "אנחנו חיים מתקציב שרוך," אומר סטן, "אבל החוויות שלנו חסרות מחיר." בכך הוא מתכוון לא רק למפגש עם נופים ואנשים מרתקים, שכל חייהם לא יכלו לדעת כלל על קיומם, אלא לעובדה שהם עושים עבודת קודש משום שבכל מקום אליו הם מגיעים הם מתנדבים.
התמודדות חדשה עם החופש
השיגעון הזה נחת עליהם כשהיו בני 55. סטן היה בעסקי נדל"ן, ומרשה - עובדת סוציאלית. כמו פנסיונרים רבים גם הם חלמו לנצל את חסכונותיהם כדי לעשות סיבוב סביב העולם. הבנות כבר עזבו את הבית וגרו הרחק מהם, ועכשיו ? אחרי ששילמו את חובם לחברה כאזרחים טובים ? החליטו כי הגיע לפתוח פרק חדש בחייהם. לפי הערכותיהם, הכסף שעמד לרשותם היה אמור להספיק לטיול של שנה, אם יידעו כיצד לחיות בחסכנות רבה, ממש כמו כל התרמילאים הצעירים אותם פגשו בדרך. הם השכירו את ביתם, ועם שני כרטיסי טיסה ליפן הם החלו את המסע שנמשך מאז שנתיים, ועוד היד (והרגל) נטויה. לא משום שכספם הספיק לכך, אלא דווקא משום שהוא אזל במהירות רבה ממה שחשבו. בכל השנה הראשונה הוציאו 12 אלף דולר. מיפן המשיכו לדרום-מזרח אסיה, להודו, נפאל, סין, תאילנד, וייטנאם, מלזיה ואינדונזיה, משם לאפריקה ולבסוף נחתו במקסיקו. את לילותיהם היו מעבירים, בדרך כלל, באכסניות נוער, הוסטלים ומלונות זולים, כמו גם בבתיהם של המקומיים. "אחרי חיים נחמדים של בני המעמד הבינוני, עם משכנתא, התמסרות לעבודה ולגידול ילדים, תשלומים על המכונית ויתר טרדות החיים ? הטיול הזה היה מבחינתנו התמודדות חדשה עם החופש," אומר סטן. "זה גם היה שיעור מאלף בהבנת עצמנו ולמידה על העולם שבו אנו חיים. כל אותם חסכונות שאגרנו משך השנים נראו לפתע הרבה פחות משמעותיים. הנוחות שוב לא היתה בראש סדר העדיפויות. במקום מלונות יוקרה ואנשי מנוכרים, שבהם מתלוננים על כך שהכרית אינה רכה מספיק, מצאנו עצמנו דנים בכל אותם הוסטלים עלובים במסלול הטיול של מחר בבוקר עם עמיתינו הצעירים, ששמחו לראותנו לצידם, כאילו היינו תחליף לדמויות ההורים הרחק מהבית. השהות עם משפחות מקומיות רק הוסיפה להצצה אל החיים האמיתיים בארצות בהן ביקרנו." בסיום המסע בין השנתיים מרשה וסטן ידעו כיצד הם רוצים שייראה המשך חייהם ? חיים פשוטים יותר שיכללו הרבה טיולים והזדמנויות רבות יותר להכיר תרבויות חדשות. כדי לחסוך את הסכומים שיידרשו להם לביצוע תוכנית חיים זו הם החליטו כי במקום לחזור לביתם, הם ימשיכו להשכירו ומצאו עבודה כמשגיחים על בתיהם של אחרים, תמורת מגורים בהם חינם.
התנדבות בכל העולם
שלוש שנים מאוחר יותר היו מוכנים לשלב הבא בתוכניתם. הם מכרו או מסרו לקרוביהם את רוב רכושם, איכסנו אצל ידידים את החפצים מהם לא הסכימו להיפרד ומכרו את ביתם. "בשלב זה הרגשנו מוכנים לא רק כלכלית, אלא גם רגשית, כדי להתחיל במסע הפרישה שלנו. דאגנו מהשהייה הממושכת הרחק מהבנות ומהנכד והרחק מהחברים, ושאלנו עצמנו האם נהיה מאושרים בחיי נוודים. הרבה בלתי נודע ציפה לנו, אבל היה לנו כבר ניסיון חיים בדרכים והיינו נרגשים מעצם החלטנו." הם פנו לסוכנות היהודית-אמריקנית העולמית שסידרה להם תפקידי התנדבות במקומות שונים בעולם, כשהם בונים הפעם על התאכסנות בבתי תושבים ולא בבתי מלון או הוסטלים. התחנה הראשונה במסע השני היתה זימבבווה. מרשה עבדה בהכנת בקשות למענקים ובארגון ספרייה מקומית, בעוד סטן הדריך את המקומיים בהקמת עסקים קטנים ולאחר מכן ייצב את הסוכנות המקומית לקידמה כשהוא מכשיר את המקומיים לנהל אותה. "לא תארתי לעצמי מה אני מסוגל לעשות כמתנדב ועד כמה אני יכול לנצל את כישורי העבודה שלי מהבית," אומר סטן, "זה היה ניסיון מאתגר ומתגמל." כאזרחי העולם הם שמרו על קשר עם משפחתם באמצעות האינטרנט, ומדי שנה הקפידו לחזור לארצות הברית כדי לראות את בנותיהם ונכדם. חמישה-שישה חודשים בשנה קבעו את ביתם במקסיקו, ניצלו את השהות שבין טיול לטיול לקורסים ולעוד התנדבות. סיוריהם נמשכו בדרום אפריקה ובמערבה, הודו, סיביר ורוסיה, ועד לדרום אמריקה (אקואדור, פרו). בכל המקומות האלה הוצבו לתפקידי התנדבות. ב-2004 תרו גם את אירופה (הולנד, גרמניה, צ'כיה, הונגריה). "נכון להיום, אלה חיים מאוזנים ובעלי משמעות," מסכם סטן. "אבל מי יודע? עבורנו, הכל כפוף לשינויים, ואנחנו יכולים ללכת לכל מקום בכל רגע נתון. העולם מציע כל כך הרבה אפשרויות, כל זמן שנשמור על עצמנו קלילים."