חזרה להחיים הטובים

משחק החיים: הכוהנת הגדולה של תיאטרון הפלייבק

בגיל 75 השחקנית והבמאית אביבה אפל-רוזנטל, שהביאה את תיאטרון הפלייבק לארץ בתחילת שנות ה-90, לא נחה לרגע - נוסעת לכנסים בינלאומיים בתחום ומעבירה סדנאות על תיאטרון פלייבק בעולם. ככה זה כשהסיפור האישי שלך יכול בעצמו למלא אולמות
מאת שרי שיין 09/12/19
משחק החיים: הכוהנת הגדולה של תיאטרון הפלייבק
'אף פעם לא היה לי עניין במשחק שהבמאי אומר לי מה לעשות'. אביבה אפל-רוזנטל (מימין) עם שחקני תיאטרון פלייבק, צילום: יעל רוזן

 

חמש שנים שהתה השחקנית והבמאית אביבה אפל-רוזנטל יחד עם משפחתה בלונדון, בעקבות עבודתו של בעלה. למדה בימוי, הלכה כל יום לתיאטרון, השתתפה בסדנאות ונחשפה לקסם שנקרא תיאטרון הפלייבק. ב-1991, כששבה לארץ, היה ברור לה, שתעשה הכל כדי להביא את התופעה המרגשת לארץ. "היה לי ממש רגע ארכימדס, רגע 'אאורקה!'", היא מחייכת, "ידעתי שזה התיאטרון שאני רוצה. אף פעם לא היה לי עניין לעשות תפקידים שלא מדברים אלי, או שבמאי אומר לי מה לעשות".

אפל-רוזנטל הקימה את "תיאטרון הפלייבק משחק החיים", והיום, בגיל 75, היא הכוהנת הגדולה של הפלייבק. נוסעת ברחבי העולם לכנסים, מעבירה סדנאות, ויום אחרי שיחתנו כבר הייתה אחרי חיסוני טטנוס וטיפוס, בדרכה לכנס בינלאומי בהודו.  

ג'ונתן פוקס ואשתו ג'ו סאלס היו הראשונים שהקימו ב-1975 את תיאטרון הפלייבק בניו יורק. פוקס, שלמד אימפרוביזציה ופסיכודרמה, חיפש דרך לצאת מהתיאטרון הרפרטוארי ולקרב את הבמה למציאות היום-יומית. "תיאטרון פלייבק יושב על התפר שבין תיאטרון לחברה. זה ז'אנר בפני עצמו", אומרת אפל-רוזנטל. "הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים של אנשים בקהל. על הבמה מנחה, מוזיקאי וקבוצת שחקנים. בכל ערב עולים כמה אנשים מהקהל, בהתנדבות כמובן, ומספרים סיפורים. תפקיד המנחה לראיין ולקבל כמה שיותר פרטים, והשחקנים - ללא הכנה מוקדמת - מאלתרים את הסיפור על הבמה. המתנדב או המתנדבת מהקהל בוחרים מי מהשחקנים יגלם אותם. לעיתים הם בוחרים מי יגלם דמות נוספת דומיננטית לסיפור".

קורה שאנשים לא אוהבים את הדרך שבה הוצג הסיפור שלהם?

"לפעמים יש תגובות מהסוג של 'זה לא היה ככה'. לפעמים ההצגה על הבמה מעצימה להם את החוויה, ולפעמים המספר עצמו לא מוכן לראות את מה שהשחקנים שמעו בסיפור. בתחילת דרכנו היינו מקבלים המון תגובות ועושים תיקונים. עם השנים השתכללנו, למדנו להקשיב, ולהחזיר בפלייבק את הסיפור באופן הכי אותנטי שידענו. שמענו המון סיפורים מטלטלים של מלחמה ואובדן, אבל גם הרבה סיפורים טריוויאליים של טיולים ושגרה של יום-יום. קיבלנו הדרכה איך לעבוד על סיפורי טראומה".

 

השחקנים מאלתרים את הסיפור של הקהל על הבמה. אפל-רוזנטל (שנייה מימין) בתיאטרון הפלייבק, צילום: דניאל פיישלר

 

"בסיפורי טראומה אנחנו מנסים לסיים עם סוף טוב"

 

"כדי להיות שחקן פלייבק צריך קצת אישיות של עובד סוציאלי". אפל-רוזנטל , צילום באדיבותה

 

מה הסיפור הכי מטלטל שנכנס אליך לבמה?

"יש כמה, אבל אחד במיוחד. אישה שהגיעה עם בתה סיפרה שכשהייתה בת ארבע היא נלקחה יחד עם אמא שלה ופרנצ'סקה, בעלת הבית האיטלקייה שנתנה להן מקלט, למשרדים של הגסטפו. הקצין הגרמני הוציא אותה לחדר אחר. אחרי זמן מה הכניס אותה שוב לחדר, שם ישבו אמה, פרנצ'סקה ושתי נשים נוספות. הגרמני שאל אותה מי מהן אמא שלה. היא לא הבינה למה השאלה, הסתכלה על אמה, וראתה משהו מוזר בעיניה, כאילו רמזה משהו. היא הצביעה על פרנצ'סקה, שלקחה אותה איתה. שנים רבות אחרי המלחמה האישה חיפשה את אמא שלה, ומעולם לא מצאה אותה שוב. השחקנים עשו את הסצנה אחד לאחד. אבל כשהגיע הרגע שהקצין שאל 'מי אמא שלך', ואז דקה לפני שהיא מצביעה על פרנצ'סקה הבימתית, השחקנית ששיחקה את האמא התרוממה פתאום ולחשה: 'תגידי שפרנצ'סקה אמא שלך, תגידי שהיא אמא שלך. אני רוצה שתישארי בחיים ותיסעי לארץ ישראל.  אני רוצה שיהיו לך ילדים ותספרי להם עלי, ותספרי עלינו'. זה היה כמו סגירת מעגל.

"בסיפורי טראומה מהסוג הזה אנחנו מנסים לסגור עם זיכרון טוב.  האישה סיפרה שאמא שלה נהגה לשיר לה שיר ערש איטלקי בשם 'מאמא'. המוזיקאי שלנו לא הכיר את השיר, אבל מישהו מהקהל הרים את היד. התברר שהוא לא רק הכיר את השיר, הוא גם ידע לנגן אותו. הוא ניגן ושר, והקהל הצטרף יחד עם השחקנים. האישה עם דמעות בעיניים אמרה: 'סיפרתי את הסיפור הזה אין סוף פעמים, ומעולם לא בכיתי'".

מה צריך כדי להיות שחקן פלייבק?

"אישיות קצת של עובד סוציאלי. רמת אמפתיה מאד גבוהה כדי להיות מסוגל להיכנס לנעלים של המספר.  זה תיאטרון שהוא שירות למען האחר, ולא רק 'הנה אני תסתכלו עלי'. צריך לדעת גם לשמור על הממד היצירתי, וגם להיות בקשר מאד מיוחד עם מספר הסיפור".

 

"רק אחרי שאמא נפטרה גיליתי שאחי מאומץ"

 

האהבה למשחק התחילה בכיתה ג'. עם שחקני התיאטרון, צילום באדיבותה

 

סיפור חייה של אפל -רוזנטל  יכול היה גם הוא בקלות רבה למלא ערב שלם של מופע פלייבק.  היא נולדה ברוסיה בסוף מלחמת העולם השנייה, ההורים שלה ברחו מפולין ממש לפני תחילת הגהינום. כשהייתה בת שנה חזרו לפולין וגילו שכמעט כל המשפחה נרצחה בשואה. "אמא שלי גילתה שאריה, הבן של בת דודתה שהיה אז בן חמש, שרד", היא מספרת. "הם מצאו אותו בבית יתומים בלודג', אמרו שהם ההורים שלו ולקחו אותו איתם. בגיל שנה וחצי קיבלתי אח בכור בן חמש.

"אמא סיפרה לנו, לאריה ולכולם שזה הילד שלה, שהם החביאו אותו אצל משפחה גויה במלחמה, ועכשיו לקחו אותו. המשפחה שלו באמת השאירה אותו אצל משפחה כשהיה בן שמונה חודשים. כשהסתיימה המלחמה הג'וינט לקחו את הילדים היהודים לבתי יתומים. למעשה עד לפני 16 שנה, כשאמא שלי נפטרה, לא ידענו את הסיפור האמיתי. פה ושם צצו עדויות, אבל אמא תמיד הכחישה, והגנה בחירוף נפש על הסיפור שזה הבן שלה. אז, הסטטוס של ילדים מאומצים לא היה כמו היום. אמא שלי החליטה שהוא יגדל כילד שווה ערך, 'שהקטנה הזאת לא תרים את האף ותגיד הוא הילד המאומץ והיא הילדה האמיתית', היא אמרה עלי. אלה סיפורים שסיפרו לנו אחרי".

איך זה התגלה?

"כשאמא נפטרה בת דודתי סיפרה לי שאמא שלה סיפרה לה לפני מותה את הסיפור האמיתי, והיא הקליטה אותה.  ישבנו יחד עם אחי והקשבנו לקלטת. הסתבר שלאח שלי היו שנים רבות תחושות. לא ברור למה אמא התעקשה כל השנים לא לספר. אבא שלי נפטר כבר לפני 36 שנה, ולא היה כבר את מי לשאול לפרטים נוספים. התחלנו לחפש חברים של ההורים, שגם הם כבר אנשים מבוגרים, ואח שלי יצא למסע שורשים. הוא מצא את הכפר, ומצא את המשפחה שהסתירה אותו".

הגילוי שינה את הקשר ביניכם?

"זה קרב אותנו יותר. לי זה הביא לפרץ של חום ואהבה. תמיד היינו בקשר, אבל מאז אנחנו פעם בשבועיים נפגשים לכוס קפה ולעוגת הגבינה שלנו, רק שנינו. מדברים פולנית פה ושם".

 

מקום שאפשר לעוף בו בלי הוראות במאי

 

המשפחה הפולנית ממש לא הייתה בעד קריירת המשחק. אפל-רוזנטל בפעולה, צילום באדיבותה

 

יש לה לאפל-רוזנטל ריש מתגלגלת, שהתחילה בילדותה ברוסיה ונשמרה מלימודי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אז למדו היגוי נכון ודיקציה. היא גרה בקומה השלישית בבניין תל אביבי בלי מעלית, נשואה כמעט 50 שנה לאורי, אמא לשתי בנות וכלבה, סבתא לארבעה נכדים. "הודות לכלבה יש לי כושר נהדר. לעלות ולרדת לטיולים קומה שלישית בלי מעלית", היא צוחקת. האהבה שלה למשחק התחילה כבר בכיתה ג'.  

"הייתה ילדה מאד יפה בכיתה וכל הילדים היו מלוים אותה הביתה וסוחבים לה את הילקוט", היא נזכרת. "אז אני הייתי מספרת סיפורים בהמשכים, והילדים היו מלווים אותי הביתה לשמוע את הסיפור. בהפסקות הייתי מביימת מהסיפורים הצגות. הילדה היפה קיבלה לפעמים תפקיד ראשי". בתיכון היא הייתה בחוג לתיאטרון, אבל משחק כמקצוע לא היה בלקסיקון הפולני של המשפחה. היא למדה באוניברסיטת תל אביב ספרות וחוג נוסף תיאטרון. הבמאי פיטר פריי שהעביר סדנא גילה את כישורי המשחק שלה, ולפני סיום הלימודים כבר התקבלה לתיאטרון "הבימה". ההצגה הראשונה שבה שיחקה הייתה "חג הסנדלרים" עם ליה קניג ושרגא פרידמן. פיטר פריי היה גם זה שגילה את העולם הנפלא של האימפרוביזציה. "מאד התחברתי לחופש, ליצירתיות, לאותנטיות, לבלתי צפוי. זה היה המקום שאפשר היה לעוף בו ללא הוראות במאי", היא אומרת.

איך אמא הגיבה לבחירת הקריירה שלך?

"אמא עוד זרמה איתי, אבל כל החמולה הפולנית ממש לא הייתה בעד. הדוד והדודה מהצד של אבא חשבו שאני מבזבזת את האינטלקט שלי ואת העתיד שלי, ומה זה השטויות האלה. גם אבא שלי אמר שציפה שאהיה עורכת דין או משהו כזה. שחקן לא נחשב. 'הבימה' קצת שיפר את המצב, כי בכל זאת הבימה. אבל לא כל כך התייחסתי. אני הייתי מאושרת".

קשה לך עם המשבר בהבימה? מרגישה עדיין קשורה לתיאטרון?

"מובן שתמיד היה את העניין הזה של 'וואו, הבימה', אבל היום הרבה יותר טוב לי. יש משהו כל כך מתגמל במה שאני עושה. זה מעניין ומרגש אותי כל פעם מחדש, ושומר אותי צעירה ונלהבת. רק לפני חודש חזרתי מלונדון, העברתי סדנא איך לעבוד עם טראומות. לפני חודשיים הייתי בסין, עכשיו אני נוסעת להודו. יש לי כבר רשת שלמה של חברים שנפגשים בכנסים האלה וזה נפלא. זה לא בפייסבוק, זה בחיים האמיתיים. לפני 15 שנה בערך קיבלנו בית חם, מכיל ומחבק בתיאטרון הסמטה, וב-12 השנים האחרונות אנחנו מופיעים שם מדי חודש. המופע הקרוב יתקיים ב-28.12".

 

להפוך לזמרת ולהוציא אלבום ראשון בגיל 60

תיאטרון למבוגרים בלבד

"אל תקראו למופע הזה נוסטלגי"

"רוצה שיאהבו אותי כמו את מאיר אריאל"

הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה

3  תגובות  אהבו


התמונה של תגונה
ילנה קושנר 09/12/19
אני מכירה אותם , שחקנים מהפלייבק. לא אישית. ראיתי אותם בהצגה שלהם ביום הוקרה למתנדבים בים המלח. מאוד אהבתי.
התמונה של תגונה
שושה66 09/12/19
הם נפלאים . צריך להתנסות כדי להבין וליהנות מהפלייבק . אני עושה זאת שנים .
התמונה של תגונה
גלית מערכת מוטק'ה 10/12/19
הם באמת נהדרים. זכיתי פעם כשהציגו סיפור שלי, והשאירו אותי פעורת פה עם המווווון חומר למחשבה.
קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד בהחיים הטובים

"רציתי שיזכרו את אבא דרך הציורים שלו"
5.5.19 - את התאריך הזה עמית פדר ומשפחתה לא ישכחו לעולם. זה היה היום שבו הזמן עבורה עצר מלכת, ואביה האהוב משה...
לקריאת הכתבה
אורי גלר: "אני עובד על סדרת דרמה אמריקאית על חיי"
  מה לא נאמר על אורי גלר - שהוא מגלומן, פנטזיונר. בתוכנית של הקומיקאי האמריקני ג'וני קרסון הוא אף הושפל, לאחר...
לקריאת הכתבה
מ"האח הגדול" למספרת סיפורים
את עדנה קנטי (65) אני זוכרת היטב מהעונה השנייה של "האח הגדול". זכרתי את הסצנה שבה היא מנסה לטפס על החומה...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה