נעים מאוד: בת שבע דגן

שם:
בת שבע דגן.
גיל:
86.
מקום מגורים:
חולון.
מצב משפחתי:
אלמנה, אם לשניים, סבתא לעשרה וסבתא רבא לעשרה.
מקצוע בעבר:
אחרי עלייתי ארצה, כשורדת שואה (כך אני מגדירה את עצמי, לא ניצולה), למדתי בסמינר למורים וגננות שיין בפתח תקווה. אחרי הלימודים התחלתי לעבוד כגננת בבית רובינא בתל אביב ואחר כך בחולון. בהמשך, בעזרת מלגה שקיבלתי ממשרד החינוך, למדתי בירושלים ייעוץ חינוכי, ואחר כך בארצות הברית, שם חייתי שנתיים, ייעוץ פסיכולוגי. כשחזרתי ארצה עבדתי כמנהלת מדור גני ילדים בעיריית תל אביב וגידלתי דור של פסיכולוגים שעוסקים בגיל הרך וגם לימדתי בסמינר שיין, שבו למדתי בעצמי. עם השנים התחלתי לצאת לשליחויות מטעם הסוכנות, למקסיקו לשנתיים, ללונדון לשלוש שנים. במקביל העברתי הרצאות על השואה בארצות הברית, בקנדה ואפילו בברית המועצות לפני שהתפרקה. אחרי כל שליחות חזרתי ארצה וגם כאן הייתי פעילה בנושא הנצחת השואה. ביד ושם, במכללות, באוניברסיטת תל אביב. כדי להנחיל את הנושא גם לילדים התחלתי לכתוב ספרי ילדים על השואה. את שני הספרים הראשונים שלי כתבתי בלונדון. האחד נקרא "מה קרה בשואה" והוא סיפור בחרוזים לילדים שרוצים לדעת, והשני הוא "ציקה הכלבה בגטו". אני כמובן כותבת כך שתישמר בריאות הנפש של הילד. הסיפורים נגמרים בהפי אנד, כדי לא לגזול מהם את האמונה באדם. על התרומה הייחודית שלי בהנחלת השואה לילדים, קיבלתי את אות אשת השנה בחינוך ביד ושם ב-2008 ואות יקירת העיר חולון. גם בגרמניה קיבלתי שתי מדליות על מאבק נגד השכחה.
עיסוקים ותחביבים:
בימים אלה אני כותבת שירים לילדים על השואה, ששישה מהם זכו ללחן על ידי עמוס ברזל וביום רביעי הבא, 28.3, אני משתתפת בערב שהוא עורך בספריית בית אלון בגבעתיים בנושא העברת השואה לילדי בית הספר והגן. בערב, שנקרא "דבר לא לשכוח", בו יושרו השירים האלה. עמוס חיפש מישהו שכותב על השואה לילדים ונוצר בינינו קשר דרך יד ושם. אני רואה בהלחנת השירים הישג גדול בשמירת הזיכרון. דברים שמגיעים לאוזן דרך שירה, נזכרים טוב יותר מדיבורים. הוצאתי גם כמה ספרי מבוגרים על השואה, "ברוך הדמיון, ארור הדמיון", "היום בכתה לי הצפירה" ו"לו כוכבים ידעו לדבר", שתורגמו לכמה שפות. בנוסף לכתיבה אני מרצה בגרמניה בנושאים של שיפור אישי, ובתוכנית להוראת לימודי שואה למורים. עשו עלי סרטים שם, ובקרוב אני נוסעת לראות את הסרט האחרון שבהם, שנעשה על פי הספר "ברוך הדמיון, ארור הדמיון". בפרנקפורט תלמידי תיאטרון אפילו המחיזו את השירים שלי והעלו לבמה. עבורי זו הייתה חוויית השיא, שנוער גרמני משחק את חיי. בנוסף לזה, אני שיכורת אהבה לתיאטרון, אני תלמידה נצחית ושומעת הרצאות, בעיקר בספרות ובנושא השואה. חשוב לי להכיר מחקרים חדשים על השואה. כמי שהייתה באושוויץ במשך 20 חודשים, אני רוצה לראות איך הם משקפים את המציאות שלנו.
סדר יום:
האמת היא שאני לא יודעת מה לעשות קודם. אני בתהליך של כתיבה ויש לי גם בית ואני צריכה לבשל ולעשות קניות. בנוסף, אנשים שכותבים על השואה פונים אלי, סטודנטים שכותבים עבודות בנושא ובנוסף אני מרצה. היממה לא מספיק ארוכה.
בילויים מועדפים:
בשעות הפנאי אני מבקרת אצל חברים, הולכת הרבה לבית ביאליק לשמוע הרצאות ספרותיות. אני לא חסידה גדולה של טלוויזיה.
יעד מועדף לחופשה:
אני מאוד אוהבת הרים ותמיד שמחה לטייל ולנוח בצפון הארץ.
המלצה:
אני לא קוראת להנאתי, רק טקסטים שאני צריכה לעבור עליהם ולתת חוות דעת. כתב היד האחרון שקראתי, הוא של שורד שואה ונקרא "ילד בן 7 בשואה".
גולשים המעוניינים להופיע במדור מוזמנים לפנות לדוא"ל: [email protected]

עוד על עשייה ויצירה בגיל מבוגר:

נעים מאוד: רחל עזריה

נעים מאוד: בני גפן

נעים מאוד: יונה מאור

נעים מאוד: יונה דורון

נעים מאוד: ויקי יוחנן

נעים מאוד: תמר שפנייר