חזרה ליחסים

נשואים ואוהבים כבר יותר מ-60 שנה

מה הסוד לזוגיות ארוכה וטובה? אם תשאלו את מוטי ועדה הבר, שנשואים למעלה מ-60 שנה, המתכון הוא בעיקר הומור וסבלנות. לרגל ט"ו באב פגשנו אותם לשיחה על אהבה. היה מרגש
מאת קרן אוחיון 15/08/19
נשואים ואוהבים כבר יותר מ-60 שנה
אוהב את הצניעות שלה, אוהבת את ההומור שלו. מוטי ועדה הבר, צילום באדיבותם

 

תמונה בפייסבוק שפרסמה רונית, בתם של עדה ומוטי הבר, משכה את תשומת ליבי: "הזוג החמוד הזה, אימא ואבא שלי, חוגגים השבוע 60 (!) שנות נישואים". הפוסט הזה קיבל עשרות תגובות נרגשות ולבבות. "יש מעט מאוד סיפורי אהבה כאלה", כתבה אחת המגיבות, "זה קיים רק בתקופה של הורינו". אז כדי לברר איך מגיעים לגיל 80 פלוס עם אותו בן/בת הזוג ברציפות כבר למעלה מ-60 שנה יצאתי לפגוש את עדה, 81 ומוטי, 83 וחצי, בביתם בתל אביב.

מוטי הבר מתגלה מיד כאיש אנרגטי עם הומור בריא. "כן, גם אני לא מאמין שזה הגיל שלנו!" הוא אומר, "אני זוכר איך כשהייתי צעיר ודיברו איתי על מישהו בן חמישים אמרתי 'מה, הוא עוד חי?! אבל האמת היא שאני מרגיש שאנחנו ביחד כבר 80-90 שנה, כבר לא זוכר חיים בלי עדה".

עדה הבר, שמתפעלת ביד רמה את הבית ואת החיים המשותפים שלה עם מוטי, מתגלה בשיחה כהרבה יותר שקטה ופחות דברנית ממנו. "כשרונית בתנו פרסמה את הפוסט חשבתי על זה רגע. 'מה, באמת שישים שנה?'", היא אומרת. "לקחתי דף נייר והתחלתי לחשב, כי איך זה יכול להיות, אבל כן, אנחנו נשואים משנת יוני 1959".

איך הכרתם?

עדה: "מוטי היה מדריך בקורס מ"כים בצבא והם עשו ערב בגבעת השלושה, על יד פתח תקווה, והחליטו להזמין בנות מהסמינר. חברה שלמדה איתי בכיתה הייתה אחות של חבר שלו מהקורס והוא הזמין את שתינו. אני כבר לא זוכרת איך הגענו לשם, אבל אני זוכרת שהוא הסתכל עלי".

מוטי: "אמרתי לחבריי 'אני הולך להתחיל עם זאתי', וכולם אמרו 'עם הקטנה הזאת תתחיל?'".

עדה: "הייתי בת 16, תלמידה בסמינר, והוא בן 19, כבר חייל".

 

"הייתה לנו חתונה גדולה"

 

כשהכירו הוא היה בן 19, היא הייתה בת 16. מוטי ועדה הבר בצעירותם, צילום מתוך האלבום הפרטי

 

אבל מוטי, שאם יורשה לי היה חתיך לא נורמלי על פי התמונות, לקח את הנערה היפהפייה על הווספה שהייתה לו, ומאז, כמו בכל האגדות הטובות, הם פשוט לא נפרדו.

מוטי: "לא היה לנו יותר מדי זמן להיפגש בגלל השירות הצבאי, ואחר כך גם עדה התגייסה, אז בכלל לא היה הרבה חופש. אבל התנהגנו כמו כל זוג, כל החברים היו ככה. יוצאים קצת כי לא היו הרבה מקומות בילוי כמו היום, שיש ברים שיושבים כל הלילה. הלכנו בעיקר לקולנוע, למסיבות ביתיות ולטיולים".

עדה: "גם רקדנו כזוג בלהקה שהקים הכוריאוגרף גברי לוי. הלהקה שקיימת עד היום נקראת כיום 'הוותיקים של פתח תקווה'. היינו נוסעים עם הלהקה לרקוד בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, היו זמנים יפים".

כעבור שלוש שנים החליטו בני הזוג להינשא. מוטי, שנולד וגדל בפתח תקווה ועדה, שנולדה וגדלה בתל אביב, נישאו באולם "תיבת נוח" האופנתי שהיה ממוקם ליד מלון דן, על שפת הים של תל אביב ונודע כמקום בו הקרינו את "שלושה בסירה אחת" והקליטו תוכניות רדיו.

בני הזוג הבר היו חלק מגל נישואים של כל החברים בני גילם. עדה: "כולם התחתנו בבת אחת, כך שהיו כאלה שלא היו בחתונה שלנו ואנחנו לא היינו בשלהם. למרות זאת, הייתה לנו חתונה גדולה עם הרבה משתתפים כי היו לנו משפחות קטנות אבל הרבה חברים".

מוטי: "המון חברים - מבית הספר, מתנועת הנוער, מהצבא ואחר כך מהעבודה, מהטיולים, היו חיי חברה. מדהים איך בגיל יחסית צעיר אתה מוצא את עצמך עם מאגר ענק של חברים שהיום רובם איננו איתנו. אני זוכר שהיינו כמה חברים שהתחתנו באותה חליפה ובאותה מגבעת, או שכולם קנו באותה תקופה באותה חנות".

עדה: "אבל השמלות היו בלעדיות, כל אחת תפרה לעצמה שמלה".

 

"אצלנו הפולנים אין דבר כזה להתגרש"

 

גרים באותה הדירה בתל אביב כבר יותר מחמישים שנה. עדה ומוטי הבר, צילום מתוך האלבום הפרטי

 

אחרי החתונה עדה חתמה קבע בצה"ל ("היה לי ג'וב טוב בשלישות, אבל לא אהבתי את הצבא") ולאחר מכן עבדה כגזברית במפעל קופסאות פח בפתח תקווה ("כל חיי עבדתי, עד היום"). מוטי פנה לקריירה בתחום המכירות והשיווק, שבה עסק עד שפרש בגיל 70.

"גרנו בהתחלה ברמת יצחק בדירת חדר קטנטונת עם מרפסת ומטבחון", אומר מוטי. "זה לא מה שהיה היום, שלוקחים דירה בשכר דירה. לקחנו הלוואות מאבא שלי ועבדתי בשלושה מקומות כדי להחזיר לו את הכסף. משם עברנו לדירה יותר גדולה בפתח תקווה ואז נסענו לקנדה, שם התגוררנו 4 שנים, אבל עדה לא הייתה מאושרת, כל הזמן רצתה לחזור הביתה. מקנדה כבר חזרנו לתל אביב ומאז אנחנו כאן, באותה דירה כבר יותר מחמישים שנה".

עדה: "היה לנו טוב בקנדה. הבת הבכורה שלי רונית למדה תוך שבועיים אנגלית ולא רצתה לדבר איתי יותר בעברית, היו לנו המון חברים ישראלים, עבדנו אבל המנטליות הייתה שונה לחלוטין ממה שהכרתי ואהבתי בארץ. מזג האוויר קשה מאוד, שלג כל הזמן, שמיים אפורים, חורף ארוך מאוד. ילדתי בקנדה את בתי השנייה איריס".

מוטי: "באנו ממדינה לא מודרנית, לא מפותחת, וממש הסתנוורנו משפע האפשרויות, למשל ממה שקורה בסופרמרקט ומתנאי החיים ומערכת הרווחה, זה היה עולם חדש לגמרי בשבילנו. אבל אז עדה נסעה לחופשה בארץ והודיעה שהיא לא חוזרת".

עדה: "בתי הקטנה נכוותה ולא ידעו מתי היא תצא מבית החולים".

מוטי: "סגרתי את העניינים בקנדה, מבחינת הבית והעסקים וחזרתי בעקבותיה. לא עלה בדעתי להישאר בטורונטו בלי עדה והילדות. יש לי אחריות, לא יכולתי להגיד 'את יכולה להישאר שם ושלום'. חוץ מזה ההורים שלי פולנים, אם אימא שלי הייתה שומעת שאני מתגרש, הייתה נופלת במקום. אין דבר כזה אצלנו".

מוטי מודה שהחזרה לארץ הייתה לו קשה מאוד. "חזרתי לעולם אחר לגמרי", הוא מספר. "במשך כמה חודשים הייתי מטושטש, לא התאקלמתי, לא רציתי להתחיל לעבוד אבל בסוף נכנעתי, מה אני אעשה, אלה החיים".

מאז ועד לפני כעשור הוא עבד ברציפות, הן כשכיר והן כעצמאי, בשיווק ומכירות. עדה עדיין עובדת. "אני עובדת בהשגחה על בחינות במכללת הנדסה כבר 19 שנה. התחלתי שם אחרי שיצאתי לפנסיה ואני מאוד אוהבת את העבודה".

 

"הדור הצעיר פוחד מזוגיות או לא רוצה לקחת אחריות"

 

"צריך לבחור בן זוג שמשלים אותך". מוטי ועדה הבר בצעירותם, צילום מתוך אלבומם הפרטי

 

איך אתם מסבירים את סוד הזוגיות הארוכה והטובה שלכם?

מוטי (צוחק): "גם לי זה נדיר, אני מתפלא על עצמי! וברצינות, לומדים לעבור את החיים. בטח שיש קצת משברים אבל גם אלה עוברים. אני רואה את התופעה של הגירושים של צעירים שמתגרשים במהירות ומכיר מקרים שמתגרשים כבר בירח דבש, ואני לא מבין את זה. אני חושב שהדור הצעיר פוחד או לא רוצה לקחת אחריות, במיוחד כשמגיעים הילדים. אני כל הזמן טוען שלהיות הורים לילדים זו אחריות מאוד כבדה. אני מרגיש שגם אצלנו וגם אצל חברים שלנו שגם בגילנו אנחנו עדיין לוקחים אחריות על הילדים שלנו, זה לנצח".

עדה: "בדור של ההורים שלנו זה היה נדיר לשמוע שמישהו מתגרש. היה נראה שכולם עסוקים בחיים ובעבודה יותר מאשר בחיים האישיים. כולם עבדו, גם ההורים וגם אנחנו, שבילדות היינו ילדי מפתח ואחרי שיצאנו מהבית לא קיבלנו עזרה כלכלית מההורים ועבדנו כל הזמן. אני זוכרת שחזרתי לעבודה במפעל כשעוד הינקתי, והייתי יוצאת מהעבודה להניק וחוזרת לעבודה".

ומעבר לחיים, מה היה ביניכם? מה אתם אוהבים זה אצל זו שמחזיק אתכם ביחד?

מוטי: "אני אוהב המון דברים: את הבישולים, את העוגות שהיא אופה, את הצניעות, הענווה שלה. עדה לא הולכת עם האף בעננים ולא דורשת הרבה".

עדה: "אני אוהבת את חוש ההומור שלו, זה הופך את החיים למעניינים. החברות שלי חושבות שכל היום צוחקים בבית הזה. כשהוא נפצע כל החברות מצלצלות בלי סוף לדאוג לו, הוא אדם כל כך אהוב. הוא גם כישרוני בעבודות יד וכל דבר יודע לתקן ולסדר. יש לו את זה בידיים".

ומה אתם פחות אוהבים?

עדה: "העקשנות שלו על כל מיני דברים. וגם שיש לו המון טענות נגד המדינה. הוא לא שבע רצון, שום דבר לא טוב כאן בעיניו. הרבה דברים מרגיזים אותו אבל בעיקר הבירוקרטיה המקומית. הוא כל דבר לוקח ללב, מתעצבן נורא מהרמה של חברי הכנסת שבמקום לתפקד ולשרת את הציבור הפכו את הציבור למשרת שלהם".

 

"אפשר להתווכח, אבל אף פעם לא לגמור ריב בברוגז"

 

מאז פרישתו לפנסיה, מוטי עוסק בפיסול בעץ, בברונזה ובחרס. עבודותיו היפות פזורות בכל רחבי הבית. עד לפני חודשים אחדים בני הזוג היו רוקדים בלהקת "הוותיקים של פתח תקווה", אך למרבה הצער מוטי נפל באוטובוס ונפצע ברגלו ומאז הוא לא יכול לעסוק בפעילות פיזית, וחיי בני הזוג השתנו לחלוטין.

מוטי: "אני לא יודע אם זה קשור לגיל או קשור לפציעה, אבל מאז שנפצעתי בעצירת פתע באוטובוס הפכתי לעצבני במיוחד. דברים שלפני שלוש-ארבע שנים לא הייתי מרגיש אותם והיו חולפים לי ליד האוזן, היום מעצבנים אותי בקלות. זה גם המצב הכללי בארץ וגם כל הקשיים שבעקבות הפציעה. ההתנהלות מול קופת החולים, המשפט מול חברת הביטוח, יש פתאום הרבה קשיים. ובנוסף, העובדה שהפכתי להיות מוגבל והרבה דברים שאהבנו לעשות ביחד, אני לא יכול לעשות עכשיו".

מה אתם אוהבים לעשות יחד?

מוטי (שוב צוחק): "להתנשק! סרטי קולנוע והצגות אנחנו מאוד אוהבים, אבל עכשיו קשה לנו כי אני לא נייד".

עדה: "לפעמים אני הולכת עם חברות אבל אני מעדיפה ללכת איתו רק שזה פרויקט, זה קשה. אנחנו גם כרגע לא רוקדים וזה היה חלק נכבד מחיינו, החזרות וההופעות. אני לא רוצה לרקוד בלעדיו, לנסוע לחזרות בלעדיו, זה לא כיף לי".

מוטי: "אלמלא התאונה והניתוחים שמאז אני עם קביים, סוחב רגל שכנראה אסחוב כבר לעולם הבא, היינו רוקדים עד היום ועד סוף ימינו".

לפני פרידה, תנו לי טיפים לזוגיות ארוכה וטובה?

מוטי: "צריך לדעת להיות ותרן. צריך סבלנות, להתחשב אחד בשני, לדעת להבליג וזה למעשה הכל. אם יש קשיים, להתגבר ולזכור שהחיים עוברים".

עדה: "אפשר להתווכח אבל אף פעם לא לגמור ריב בברוגז. לדבר על הקשיים, להשלים. צריך המון סבלנות וצריך לדעת להתאים אחד לשני. לבחור בן זוג שמשלים אותך, למשל אני יותר שקטה והוא יותר דומיננטי וזה מתאים לי".

מוטי (שוב מתבדח): "בחיי משפחה מגיעים למסקנה שלא כדאי לעשות משהו דרסטי, להכניס את הראש הבריא למיטה חולה עם ויכוחים ועורכי דין ובעיות. לא משתלם להתגרש עכשיו, כי כמה עוד נשאר, חמישים שנה? אז נסבול עוד קצת. וברצינות, כשאני שומע זוגות מבוגרים מתגרשים אני לא מאמין. מה הם חושבים שמחכה להם בחוץ?".

עדה: "את רואה מה מחזיק אותי ואותו? חוש ההומור שלו. שנתיים וחצי עברו מאז הפציעה שלו, הניתוח והשיקום ועד היום מדברים עליו במחלקה על איך שהוא הכניס רוח רעננה לשם".

מוטי:"כשנכנסתי לשם פחדתי להיכנס לדיכאון, בסוף אנשים בכו כשהשתחררתי מהמחלקה".

 

15 טיפים לדייט מוצלח בגיל 50+

מבוגרים, אוהבים ומצטלמים

"בגיל 60 התאהבתי כמו מתבגרת"

ואיך בונים את הזוגיות מחדש בפנסיה?

 

מעל 50 ומחפשים אהבה? הצטרפו לקהילת פנויים ופנויות של מוטק'ה

 

1  תגובות 0 אהבו


התמונה של תגונה
אראלה _535_ 15/08/19
כתבה מעוררת השראה. חבל על הפציעה והחמצת הריקוד. אבל, אולי אתם יכולים לשחות ביחד. ...
כתבה מעוררת השראה. חבל על הפציעה והחמצת הריקוד. אבל, אולי אתם יכולים לשחות ביחד. השחיה "מצעירה" מייד ב- 10/20 שנה. משכיחה מכאובים וצרות. איחולי בריאות, נחת ויצירתיות.
קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד ביחסים

הגיל והתרגיל: טיפים לחיזור בגיל 50+
  מתי בפעם האחרונה יצאתם לדייט? אם התשובה שלכם היא לפני 10, 20 או 30 שנה – כדאי שתמשיכו לקרוא. יש סיכוי טוב...
לקריאת הכתבה
כנגד כל הסיכויים: הזוגות היציבים של הוליווד
  יציבות היא לא בדיוק מושג שגרתי בהוליווד. אנחנו יותר שומעים על גירושים ופרידות מאשר על חתונות וזוגות...
לקריאת הכתבה
נשואים ואוהבים כבר יותר מ-60 שנה
תמונה בפייסבוק שפרסמה רונית, בתם של עדה ומוטי הבר, משכה את תשומת ליבי: "הזוג החמוד הזה, אימא ואבא שלי,...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה