ספר חדש: מים בקצה המנהרה

ישראל התחילה להתייבש, או פשוט הייתה מיובשת, הרבה לפני תשדיר הטלוויזיה האימתני. הקרבה למדבר ועונת הגשמים הקצרה ואף הדלה פעמים רבות הביאו את המקומיים לדורותיהם לשבור את הראש כיצד להבטיח לעצמם אספקת מים. מפעלי המים הראשונים הוקמו כאן כבר לפני 8,000 שנה ופעילות חציבת הבארות, חפירת בורות המים, סלילת המנהרות והקמת אמות המים לא פסקה עד העת החדשה. ספר חדש בשם "מים בקצה המנהרה - לטייל במפעלי המים הקדומים" (הוצאת יצחק בן צבי ורשות הטבע והגנים), שכתב ד"ר צביקה צוק, הארכיאולוג הראשי של רשות הטבע והגנים, ייקח אתכם לטיול לאורך מפעלי המים הקדומים בארץ ישראל, המפליאים בהיקפם ובתחכומם עד היום. אם זו אמת המים של קיסריה, מערכות המים של בית שאן, מפעלי המים בעיר דוד בירושלים או בורות המים בהר הנגב. צוק, העוסק בהגנה על עתיקות ובפיתוח אתרים ארכיאולוגיים לקהל, שמאחוריו תשעה ספרים ועשרות מאמרים בנושא מפעלי המים, מתעניין בטכניקות שפיתחו הקדמונים להעברת מים ואגירתם מאז שירת כקצין ידיעת הארץ בצה"ל. במהלך לימודי הארכיאולוגיה המשיך להעמיק בנושא ועבודת הדוקטורט שלו הוקדשה לו. שלושת הפרקים הראשונים של הספר, המסכם 30 שנות מחקר של צוק ושל אחרים, הם בעלי אופי אקדמי ומתארים את פיתוח מפעלי המים בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה. הפרק הרביעי מיועד למי שאוהבים ללמוד דרך הרגליים ומציע 40 מסלולי טיול אל מפעלי מים ברחבי הארץ, מצפון לדרום. בכל מסלול מתוארים האתר שבו נמצא מפעל המים, התגליות הארכיאולוגיות המרכזיות בו, תולדותיו והמחלוקות שהתחוללו סביבו. כל זאת לצד צילומים רבים, מפות ותרשימים וכן פרטי הגעה ושעות פתיחה. המחבר מזכיר שיתכנו שינויים בשטח ולעתים לא ניתן יהיה לבקר באתר מסוים בשל המשך החפירות או סכנות אחרות.


ארץ ישראל, שסבלה תמיד ממחסור במים ושהשימוש בהם היה מקור לסכסוכים, היא, לדברי צוק, אחת הארצות המגוונות בסוגי מפעלי המים המצויים בה. "אפשר למצוא אצלנו מבארות פשוטות ועד למערכת תעלות לאיסוף מי נגר, ממפעל מים אדיר החצוב בסלע אל מי התהום ועד למאגרים תת קרקעיים לקליטת מי שיטפונות". השימוש במים לצריכה פרטית ולצורכי הציבור החל בארץ ישראל כבר בתקופה הניאוליתית הקדם-קרמית (סביב 6,000 לפנה"ס). השימוש המסורתי במפעלי מים בארץ הסתיים ב-1948, כשאמת המים העות'מאנית של עכו פסקה לפעול. בספר ניתן דגש על מפעלי מים שהוקמו בתוך ערים מבוצרות כדי למנוע מאויבים לפגוע באספקת המים. "מים תמיד היו כאן בחוסר והצורך להביא אותם לתוך מקומות היישוב הביא להמצאות הרבות שאנחנו רואים", מסביר צוק. "אם זה בורות המים של תל מגידו, ציפורי או תל גזר. כל מפעל והייחוד שלו, והם שונים זה מזה. בספר מובאים גם כאלה שאינם מוכרים, כמו בורות המים הקדומים בקיבוץ מצר, הבאר הקדומה ליד להבים, הבריכה הגדולה בנגב ועוד. "ביקור במפעל מים קדום הוא חוויה. מדהים לראות איך בתקופות קדומות ובאמצעים פרימיטיביים הצליחו לחצוב בסלע לעומק של 40 מטר כדי להגיע למים, איך הובילו מים למרחקים של עשרות קילומטרים על אמת מים עם שיפוע זעום". האם יש לקח עבורנו מהכרת מפעלי המים הקדומים? מלבד ההכרה שתחכום וכושר ההמצאה נדרשו גם אז, אפשר ללמוד גם על החסכנות שבה נהגו הקדמונים במשאב החשוב. "רק לשם השוואה", אומר צוק, "בתקופה הרומית והביזנטית צרכו כשבעה קוב מים לנפש לשנה, ואילו אנחנו צורכים כ-100".
עוד על טיולים:

מהגלבוע עד נחל גרר: בעקבות סיפורי התנ"ך

אילניה - טיולים בארץ

כנרת - טיולים בארץ

רמלה - טיולים בארץ

תל אביב: יש עוד הרבה לראות

לקהילת טיולים, נופש ותיירות:

לחצו