ספור ליום הכיפורים

אני לא אוהבת לכעוס. אני לא אוהבת להתרגז. בשבילי זה דבר נורא אם מצליחים להוציא אותי משלוותי. היום זה קרה. ועצוב לי. ואני לא מבינה למה יש באנשים כל כך הרבה רשעות. ואני לא אכתוב במי הדברים אמורים. זה לא חשוב. אבל לכבוד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה, אני רוצה להביא בפניכם שוב בפעם השניה קטע שבעיני ממצה הרבה מאד דברים ואפשר ללמוד ממנו להפנים וליישם, מתוך "מלכת השלג" של הסופר הנערץ עלי הנס כריסטיאן אנדרסן. השחתת היופי יום אחד הצליח מכשף רע לב ליצור ראי מיוחד במינו - כל דבר יפה שהשתקף בו הושחתה צורתו והוא נעשה מכוער. כל דבר טוב נהפך לרע. כל טהור - למזוהם. כל בהיר וצח - לעכור ומרופש. כל נאצל - למושחת. גנים פורחים ומרהיבי עין בצבעי פרחיהם נשתקפו כמדבר יבש ושרוב ובני האדם - כמפלצות. הפנים עוותו בראי עד ללא הכר, כל יפיים נמחק והם היו מכוערים ומעוררי פלצות. ביקש המכשף להביא את מעשה ידיו להתפאר למרום ואמר בליבו: "אקח אתי את הראי העקום ואטוס לשמים ואתן אותו בידיהם של המלאכים הטהורים והזכים, הקורנים ומלאי הזיו, יתבוננו בפרצופיהם המשתקפים בראי שלי וישכילו". פרש המכשף גלימתו והתעופף באוויר כשהוא מחזיק בידיו את הראי. הוא התרומם מעלה מעלה וככל שהגביה עוף כבדה נשמתו, ראשו הסתחרר והראי נשמט מידיו, נפל לארץ והתרסק לאלפי רסיסים. התפזרו הרסיסים בעולם. הרוח נשאה אותם לכל עבר ולא נשאר מקום פנוי מהם. יקשה לתאר את הכאב והסבל, הכעס והצער שהביאו רסיסים אלה לבני האדם. יש ורסיס קטנטן כגרגר חול חדר לעינו של איש והוא החל לראות הכל אחרת. בכל רסיס זעיר כזה נתרכזו כל תכונות השלם. כאשר חדר לעינו של אדם, גרם לו לראות רק מראות מכוערים. שחיתות וזוהמה בכל. ואם ננעץ רסיס כזה בליבו של אדם הפך מיד לאכזר, מנוכר, אדיש לכאבו של הזולת, מבקש להרע . גם אם חם ואוהב היה אותו לב תמיד, קפא עתה והפך לקרח. וכך המשיכה הרוח לפזר את רסיסי הראי בעולם ועדיין היא מוסיפה, ואוי לו למי שחדרו לעיניו או פגעו בלבו. זה הסיפור. ואני אומרת: אנשים תוציאו את רסיס הזכוכית מתוך לבכם, הפשירו את הקרח, חזרו להיות טובים ואוהבים. ושיהיה גמר חתימה טובה לכולנו. וכל אשר תבקשו דליה