הפניית העורף לזקנים/מתוך האם איחרתי את הרכבת של דוד גוטמן

הפניית העורף לזקנים מעט מדי יצירות ספרותיות ישנן העוסקות במיוחד הזיקנה. -באגדות העם-הזקנה מצטיירת כמשהו שלא כדאי להתעכב עליו.האגדות נגמרות ב"ומאז הם חיים באושר ועושר עד יום מותם"-כאילו תקופת הזקנה פסחה עליהם. -בשירים ברובם מצויינת הזקנה כחורף בו קמלים פרחי הקיץ.ומהו החורף?משתיק ציוצי ציפורים,עוטף הנפש בטלית מתים,מקפיא שמחת חייו של הזקן. -בין הזקנים שהספרות העניקה להם חיי נצח:המלך לי,אבא גוריון-המצויירים כגיבורים עצובים שניתן רק לרחם עליהם.ילדיהם שוכחים מהם,נאבקים על עזובה רגשית ומול טירור רגשי,חיים חיי דלות ומחסור. -כל מעשיהם הם תמרור הזהרה כיצד לא להזדקן! -שניהם מייצגים את התפיסה הרווחת-שהזקנה הינה אסון גדול. הן מלמדות את הקורא מה קורה לאדם זקן שבטיפשותו מחלק נכסיו לפני מותו בטרם עת. -מלמדים את מחיר האשליה בדבר "אהבת ילדים". בימינו אנו עדים פעמים רבות לניצול ציני של זקנים רבים,ובמיוחד אלו המתנהגים כמו אל גיבורנו כמסופר למעלה. למרות הקידמה בארצות המכונות "מדינות סעד" הדואגות למימוש הזכויות הסוציאליות של הקשישים ולהטבות ומענקים להקלת סיבלות הזיקנה,המשפחה היא המסגרת העיקרית שבה מתקיימת ה"תמיכה הלא פורמלית בקשיש".- לצערינו לא ניתן לחוקק חוקים לחיבה,דאגה,לרוך.לכבוד ולמתן סעד נפשי,רגשי ורוחני לזקנים. ומעבר לכך,כל אדם לפני הגיעו למחצית השנייה של חייו ?צריך להכין עצמו לימי זיקנותו,כדי שלפחות יוכל לחיות בביטחון כלכלי. לכן,חייב האדם הצעיר לעשות מאמצים לחסוך,לשלם לקופות גמל ולקנות זכויות בבית אבות עוד כאשר כוחו במותניו.