פרק 7-האם איחרתי את הרכבת?המוציא חייו לשוואידמו חייו לרגע עו
ה"לוגותרפיה"- מבוססת על בחירה ועל אחריות,והם שייכים קודם כל למטופל. המטפל יכול רק לעזור.הוא לא יכול להחליט במקום המטופל,זאת מכיוון שעל המטופל לשאת באחריות לבדו על בחירותיו וגורלו. אם אדם רוצה לחיות חיים משמעותיים עכשו,ולא רק להיאחז בעברו-עליו לעשות מאמץ! -תחילה,עליו לחשוב ולנסות בכנות לגלות מהו הדבר המשמעותי ביותר עבורו. -אח"כ עליו לאחר שהשקיע מאמץ להבין מהו באמת הדבר המשמעותי-לגשת לדיון בדרכים אשר בעזרתם יגיע להחלטות כיצד להגיע ליעד. המטופל אינו צריך לשנות דבר בהתנהגותו אם אינו רוצה בשינוי באמת.זכותו להמשיך ולחיות בדרכים הרגילות בהם נהג,וזכותו בהחלט להשאר עם הרגשת המועקה וחוסר הסיפוק. ההחלטות הן בידיו.הוא לא חייב למטפל דבר.הוא חייב את זה אך ורק- לעצמו!!!!!! משחר ההסטוריה הכתובה העסיקו שאלות מהותיות על "החיים במחצית השניה"- מלכים,סופרים,פילוסופים,משוררים והדיוטות. השאלות הן: *מהם חיים משמעותיים במחצית השנייה של החיים? *כיצד מגיעים אליהם. *האם הם ניתנים להשגה ע"י כל אדם,או דרושים לכך סגולות אישיות מיוחדות למען השגתם? *האם ניתן ללמד אותנו ואת האחרים איך לזכות בהם? שאלות אלו נעשות לוחצות בד"כ כשכבר די מאוחר ,כשהאדם כבר נמצא עמוק בתוך המחצית השניה של החיים,או בזיקנה. הפילוסוף הרומי סנקה[מתקופת נירון הקיסר]סבר שלחינם מתלוננים בני האדם שהטבע קצב להם חיים קצרים בהשוואה ליצורים אחרים. חיי האדם אינם קצרים,אלא הוא במו ידיו מבלה את זמנו לריק בלא חשבון,כאילו מונו לו חיי נצח ואין למוות שליטה עליו. החיים ארוכים דיים,ומספיקים כדי לעשות בהם את המעשים המשמעותיים ביותר-אם משתמשים בהם בתבונה. מי שמוציא את חייו לשווא,גם אם יאריך ימיו עד מאה ועשרים ,ידמו חייו לרגע עובר. המתמהמה ומשתהה להרהר בעתיד,מבלי לתת דעתו על ההווה-מבזבז זמנו לשווא.